חזרנו זה עתה ממחנה הקיץ שהתרחש בהרי ליגור. שזוף, מלא בבריאותם של עשרים שנה שהתחזקה בחודש חיים באוויר הפתוח, נרגש לקראת סוף אותה שנה שנייה באקדמיה שהייתה מקרינה אותנו לכוכב הקצין ולחיים אחרים, קיווינו פחות קשה, בבתי הספר ליישום נשק בטורינו.
לפעמים עלה רמז לעצב. רבים מאחיו של קורסו היו הולכים בדרכים שונות, נוצר קשר עמוק עם הממונים ובברכתם כולנו עינינו עצומות.
אפילו עזיבת אותו ארמון עתיק ומפואר, מלא היסטוריה ומסורות, לא הייתה קלה כמו שהיינו חושבים. פרק יסודי בחיינו נסגר, שנתיים שהפכו אותנו מתלמידים חסרי דאגות לחיילים.
היו סיפוק, עליזות, קלילות. ראש הקורסניקה הציג את עצמו בפני מפקד האקדמיה בבקשה שתישמע שתיקה לא תקינה באותו ערב, האחרון מאלייביי, בטוח שבסטייה מעטה מהתקנות תינתן. זה לא היה צפוי, אך זו הייתה מסורת לא כתובה כי אותם תווים עצובים אך בעלי משמעות איחלו לסטודנטים לילה טוב, לפני עזיבתם המוחלטת מהמכון.
זו הייתה מסורת מורגשת עמוקות שכולנו איכפת לנו לה הרבה. זה היה חותם של שנתיים אינטנסיביות ששינה עמוקות את חיינו. איש לא ציפה כי המנהיג הקורסיקני ישוב בפנים עצובות ומבולבלות.
"אנחנו לא מדברים על זה" המפקד אמר "שתיקה לא תקינה זה דברים של נאג'וני ולא של קצינים רבותיי כמו שאתה עכשיו". באופן נמרץ, שבאופן מוחלט לא היה בהרמוניה עם התנהגותו הרגילה, הוא פטר אותו.
העובדה העציבה אותנו ורבים גילו רגשות לא-שלווים כלפי המפקד שלנו. הרגשנו מרומים ממשהו שאכפת לנו ממנו, שהרגשנו שהרווחנו עם שנתיים קשה מאוד של לימודים והקרבות.
ברור שהחלמנו את דעתנו, היינו רגילים למשהו אחר, אבל באותו ערב הארוחה לא הייתה מאושרת כמו שהיה צריך להיות והצחוק, השירים והבדיחות הרגילים שאפיינו את הלילה האחרון באקדמיה לא הדהדו במעונות. לאחר העימות, הלכנו למיטה בשקט בחושך, כשעינינו פקוחות לרווחה, ואילו מחשבות וזיכרונות עקבו זה אחר זה במוחנו וליבנו פועם במהירות.
זה נגמר, זה היה קשה אבל הצלחנו. אלף מחשבות רפרפו בראש. כמה זיכרונות, כמה פעמים היינו על סף ויתור על הכל! כמה רגעים טובים ורעים שצריך לזכור, לשמור בלב כדברים קדושים שלא יאבדו לאורך השנים.
חיכינו לרגיעה הרגילה של הרמקולים, לפריקות ולרעשים האופייניים שהפיקו המפעילים על פטיפון שבקרוב יזמין אותנו לישון בשקט הרגיל. אבל שום דבר לא קרה והדקות חלפו. אפילו השקט הרגיל לא הוענק לנו ?!
ואז, לפתע, ניגון מתוק החל להתפשט. בהתחלה כמעט ולא שמנו לב, אבל אז הלב שלנו התחיל לפעום במהירות. אבל זה לא בא מהרמקולים אלא מהחצר. באחדות רצנו לחלונות ופתחנו אותם בזעם. לא יכולנו להאמין. כל הקולנוע של גדוד ברסגליירי השמיני, נוצות ברוח, הקדיש לנו את התווים הנוקבים של השתיקה הלא-בסדר. זו הייתה המתנה ממפקדנו, מתנה יפה, בלתי צפויה, מרגשת. זה היה מהמם.
מעטים יכלו לעצור את הדמעות. מחיאות כפיים סוערות מכל הלב גשמו החלונות הצפופים של המעונות על אותם ברסגליירי הטובים כשהתווית האחרונה עזבה את ליבנו. צעקות ויוה'אקדמיה! יחי הברסגליירי! יחי האלוף המפקד!
עכשיו נוכל להשאיר את מאמא אקדמיה בלב שליו. המפקד שלנו העביר לנו את השיעור האחרון: לפעמים הלב מגיע לפני התקנות. לעולם לא נשכח זאת שוב.
