אני אלפיני, חזרתי הביתה, הצלחתי לחזור הביתה, אחרי הימים בחזית דון. מאוחר יותר נודע לנו כי "עלינו" להישאר על הקו משום שמחלקות אחרות נסוגות ועלינו לדאוג לכיסוי התמרון הזה.
אחר כך הצו, הנסיגה, הימים הארוכים ביותר, האינסופיים, ועדיין, אפילו עכשיו, אינני מבינה, אחרי שעזבתי את השקית, של התקופה האחרונה שהמתינה להטעין אותה בתרגום.
הימים הסוערים האלה חלפו בקושי עקב העייפות המצטברת, הכאב של מציאת עצמם לבדם, בלי שהחברים הרבים נשארו בשלג. עכשיו, ברכבת שהביאה אותנו חזרה הביתה, היינו מעטים, כולם עדיין שלמים, ואנחנו, הפצועים של הקרב האחרון.
ועכשיו אני כאן, חזרתי למשפחה.
אני עדיין לא מבין, היום, את כל רצף האירועים, אבל חודשים כבר חלפו מאז שובי. הדבר היחיד שאני מרגישה ואני בטוח בו הוא שרק הודות למשפחתי הצלחתי להביס את האויב הגרוע ביותר, הבלתי נראה, את המלחמה שנותרה בתוכי.
הם לא השאירו אותי לבד; הם הקיפו אותי בחיבה, פחות או יותר ברורים, ניענעו אותי במלים חזקות, אולי לפעמים היו פוגעות כדי לגרום לי להגיב, כשהכאב והבדידות שדחפו אותי מבפנים, כאילו רצו לגבור על החיים, על הרצון לחיות.
זו לא שאלה של אינטליגנציה, של תרבות או יותר נכון, של תרבות האהבה. הבנתי כמה קשה משפחתי, אשתי ואפילו בני הקטן שנולדו כשהייתי בחזית, לעתים קרובות רואים את עצמי שקוע בשתיקה שלי . באותם רגעים הרגשתי לבד גם כשהייתי בין כל כך הרבה אנשים שאהבו אותי. הרגשתי לבד ואף אחד לא יכול לעזור לי, קבעתי לעצמי, אם יכולתי, שאני, רק אני, יכול להתגבר על אותם מצבים קשים שכל יום, חדש, נראה לי כמו סיוטים, של המלחמה ההיא שגלשה לוורידים, זה זרם בדם שלי מזוהם מאותו סבל.
זכרתי שלא הלכתי לחזית לבד. היו שם חברים, היו כוחות האלפים האחרים של המחלקה שלי; היינו יותר מקבוצה, קבוצה חזקה וחזקה של חברים, הייתי אומר רק אחים.
ואז, אחרי הטרגדיה, כולנו ניצולינו חשבנו שזכינו לפחות בגורל שרצה לראות אותנו רק צועדים ומתים. במקום זאת, עוד קרב ארוך וקשה יתחיל.
הבדידות שתקפה אותי בימים הראשונים שחזרתי עכשיו, בימים מסוימים, הפכה פחות כבדה, השפיעה פחות על מצב רוחי. בדידות היא הרוע שתוקף אותך כאשר הזיכרונות, סבלם של אותם זיכרונות תוקפים אותך, באלימות, ואינך יכול לדחות זאת, אינך מסוגל לגרש את התמונות האלה, את התלונות האלה, את ההנשמות האלה. ואז אתה מרגיש מוצף, נראה שאתה טובע בעולם הנוזלי הזה שהוא החיים. שם הבנתי שלבד, לא הייתי מצליח לעשות את זה. כשהייתי לבד בבית, כשהייתי לבד בחצר וראיתי את החיים סביבי, כשהלכתי ביער, כשאני הלכתי לאסוף עצים, ראיתי את חוסר היכולת שלי לעצור את אותה מלחמה חדשה שלצערנו התחדשה בכאב בפנים עצמי.
ברחתי מן החדר והנחתי לעצמי להתקבל בברכה על ידי המטבח הגדול. עזבתי את החצר ומצאתי מקלט בצלו של היער, כאילו במראה המתוק הזה יכולתי למצוא את יקירי, את האם הזקנה שהשתנתה עמוקות אחרי מות אבי, ראיתי שוב את ידה האוהבת של אשתי, את החיוך מאושרת עם התינוק שלי, שגדל וחזק מדי יום.
אשתי גם גערה בי, במתיקות רבה, כשראתה את הרוע שלי: “סליחה, אבל מה אתה שואל מהחיים? אתה צריך להיות שמח להיות איתי, עם התינוק שלנו, עם אמא שלך. כדי להיות מאושרים אתה צריך לרצות את זה. עלינו לגרש את הדברים הרעים הרבים שחוויתם ובעיקר לראות את הטוב שיש סביבכם ".
כבר קל לומר, אבל היא צדקה, היא היתה קרובה אלי, היא טיפלה בי, היא ניסתה בלטף דיסקרטי כדי לגרום לי להרגיש שהעולם הוא של המשפחה שלנו, לא של התעלה וימי הנסיגה הארוכים.
זה לא היה תמיד כך, ביליתי רגעים של ייאוש ברגעים של השתקפות על מה שחוויתי. דבר אחד שזכרתי, באופן אובססיבי, את חודשי החורף שחלפו בתעלות, ואחר כך, עוד במצעד הנסיגה: היעדר הצללים.
בימי הסתיו והחורף, ברוסיה, לא היו צללים. היה זוהר מפוזר מעצבן, מכיוון שלא היה הבדל בין השמים לאדמה. כמעט נראה שאנחנו חלק מהנוף, במיוחד בימים האחרונים, כאשר היינו עטופים בשלג בדיוק כמו זרדי השיחים המעטים שאיבדו כל מאפיין של ירק, נראו מתים ואולי את עצמנו, אם מישהו ראה אותנו הולכים באותם התנאים היו יכולים להחשיב אותנו הולכים מתים. למעשה, לא היו אפילו הצללים שהעידו שאנחנו חיים פיזית. לא, לא השארנו צללים.
הנה, בחום האהבה המשפחתית, אני מבין שבמהלך היום, כשאני זז, תמיד יש את הצל שלי איתי. אז הנה אני חושב, להבין כמה יפה ושימושי כי נוכחות שקטה. הצל גורם לי להרגיש חי. אני שם! הצורה שהפרויקט אור על הרצפה, על המדרכה, זה אני!
צל ... מעל לכל מצאתי חיים בצל המשפחה שלי. המשפחה שלי היא הצללית המקבלת האמיתית שלי.
הלכתי לשדה חיטה. השמש מסתתרת מאחורי ענן בעל צורה מוזרה, שמזכיר לי את סיפוריהם של סבי וסבתי, כשהייתי ילד. השמש נסתרת אך קרניה חודרות את הענן כמו קווים המצויירים באוויר, ממש כמו בכנסיה, כאשר קרן נכנסת מחלון צדדי וחותכת יבשה דרך חושך המעברים. אני עדיין בוהה בצורתו המשתנה של הענן התלוי שם, שנראה חסר תנועה אך, למעשה, מפליג לאט ברוח. הקרניים האלה מושכות את הצל שלי על האדמה ואז הייתי רוצה לצרוח, אבל אני לא, אחרת מישהו עלול לקחת אותי לטירוף. אבל אני פשוט שמח להיות בחיים! אשתי באה אלי, אוחזת את הקטנה שלנו ביד.
הנה האושר שלי, המשפחה שלי. אני מחבק אותם. בואו נשרטט ריצה שמחזיקה ידיים. הנה, דבר אחד שעוד לא עשיתי. רץ ואז עוצר, מסתכל על השדות ובעיקר מחבק את האישה שלי ואת האיש הקטן שלנו אל החזה שלי שנוצר במהלך רישיון שקיבלתי, וגרם לי לשכוח במשך כמה ימים את השחיטה המטופשת והמתמשכת של מִלחָמָה.
עכשיו חזרתי, הרגשתי מחדש כל יום, וכאשר יצאתי מהמבוך שבו נאלצתי להיכנס, נוכחתי לדעת שבזכות אהבת משפחתי ניצלתי. עכשיו היו לי רגליים חדשות לרוץ, היו לי עיניים חדשות לחייך, היו לי ידיים חדשות לאמץ.
הצל שראה את החיים הבאים אחרינו, הראה לנו שאנחנו מאוחדים, שאנחנו שלושה בחיים.
שוב מצאתי את קולי. אני יכול ללכת לכנסייה כדי להודות לאלוהים על שנתן לי את המשפחה שלי, על כך שנתן לי חיים חדשים ודרכם.
במשך שנים היססתי, נמנעתי מלספר את סיפורי, שלי בלבד.
איך יכולתי לחיות ביסורים, בחרטה של מה שעשיתי ומה שלא עשיתי, על מה שסבלתי.
מיום שובי כל הדברים, במידה שלהם, חזרו לערכם, החל מהדברים הקטנים והחלמה זו התרחשה בזכות משפחתי. חזרתי עם מחשבותיי לימים הראשונים. נזכרתי במפח נפש של אמי, מיד לאחר שובי, כשהיא מנענעת בראשה, רואה אותי מהורהרת וללא אור בעיניי. עכשיו אני רואה שגם היא נהנית מחיי החדשים.
אבל אני צריך לחזור ואעשה את זה עד שיהיה לי קול, שאם אני מחדש את זה אני חייב את זה למשפחה שלי, אשתי, הבן שלי ואמי.
לקחתי את בני על ברכיי ואמרתי: "אתה יודע שכשנולדת הייתי במלחמה?" ואז, אחרי שתיקה קצרה, התחדשתי: "מלחמה היא דבר נורא שבו הורגים או נהרגים מבלי לדעת מדוע." אני לא יודע למה אמרתי את המילים האלה. הבן שלי הביט בי כאילו הוא לא מבין, ואשתי הוסיפה שהוא מעדיף לומר את הדברים כשהוא גדול יותר. הוא לא הצליח להבין מהי מלחמה, סבל, במיוחד זה של אביו.
באותו רגע חשבתי שלמעשה היא עצמה יודעת מעט מאוד על המחלה ההיא. הבן שלי, למעשה, לא הגיב בשום דרך לשאלתי. אין ספק שהוא היה מוטרד, אפילו בלי להבין. פתאום הוא חיבק אותי והרגשתי את משקל ראשו המתוק על ליבי. ראשו, שנח על חזי, העניק לי את הביטחון שהיה חסר לי במשך כל החודשים בחזית, שם היה המוות בכל שעה, כל יום.
הנה החיים שהשתלטו עלי יותר ויותר, בזכותו.
