יש אור כמעט לא אמיתי בליבורנו כשהמפקד סוגר את הדלת מאחורי יקיריו. הפסקת הפעילות המבצעית נתנה לו מנוחה ותוכנית השבוע (שתמיד "מוטלת בספק", לאור השינויים בהערכה המבצעית שהם הכלל בחיי המלח) מעידה על עבודה קשה אך לא מלחיצה. , זוטות ... בקיצור, לקצין ימי. אז הפעם הוא הרשה לעצמו סוף שבוע ארוך יותר, ודחה את החזרה ללה ספציה ביום שני בבוקר, במקום יום ראשון בערב, כרגיל.
נראה שהירח, שמעולם לא נראה כה גדול ובהיר, מחייך אליו כשהוא מחליק את המפתח לתוך הטלית ונועל את הדלת.
רק חודש חלף מאז קיבל את הפיקוד. נוסחת ההשקעה עדיין מהדהדת באוזניו "בשם ראש המדינה תזהה את קפטן הפריגטה מריו רוסי כמפקד שלך!" מבוטא על ידי המפקד המעביר מול כל הצוות, מה שהופך אותו לפתע לאחראי על טובת המדינה הגדולה והחזקה וראש קהילה אנושית, שמאותו רגע ואילך יראה בו את האב, המדריך , השופט.
בדרך ללה ספציה הוא מנסה לא לחשוב על חיוכיו של בנו הקטן, על ראשו הקטן מונח על כתפו, על ההנאה להרים אותו ולהעיף אותו, לתפוס אותו בביטחון, לשגע את הילד במהומה של גרגורי שמחה ופנים שלווה של אשתו, שלא הרחק משם, נהנתה מההנאה להיות אחראית לכל כך הרבה אושר. רדיו המכוניות משגר את הצליל המתכתי והעוצמתי של "תוצרת יפן" סגול עמוק, בעוד המכונית נוסעת לאורך הכביש המהיר עם אותו פנאש.
השומר החמור, בסוף המשמרת של דיאנה, המתין לחזרתה, נלחם בחרדה של חזרה פתאומית, עייפות השירות. איזה נתון רע היה זה, שלא לקבל את המפקד על הסיפון בצורה ראויה?
לאחר שהיה על סיפונה וכיבד את הדגל, הקפטן מוודא שהקפה מהתרמוס עדיין חם: "אוקי, החבר'ה מהמטבח עשו את העבודה שלהם כמו תמיד. זה נחמד לראות את הדברים מסתדרים. קודמי עבד היטב ”, הוא מהרהר לעצמו.
ואז היום לוקח את האוויר הרגיל: ניירות שייחתמו, מסמכים שיאושרו, צוות שיוערך, החלטות שיתקבלו, דיווחים לפקודות הגבוהות שייערכו ויבחנו. עד שיגיע הערב, כשמפרץ המשוררים נופל לסצנת לידה מוקדמת שבה אורות נמל הסוחר הסמוך נראים כל כך רבים משביטים, כדי למסגר תמונה שבה, כדי להשלים את הקסם, רק המשפחה הקדושה חסרה באמת.
לפני שפרש למגורים שלו, המפקד עורך סיור בכל הסיפונים המכוסים. בדוק שהספינה נמצאת בקצץ הרצוי, לחימה אך נקייה והגון. הוא מדבר עם הסוהרים הצבאיים ולבסוף יוצא בירכתיים. השומר עומד לתשומת לב. "גם להם נוח," אומר הקפטן בלב טוב ומטפס אל סיפון הטיסה מהסולם האחורי. הוא הולך על הספינה ומגיע אל החרטום הרחוק, פנים אל פנים עם פיר השקע הקור.
הירח, סופר-מון של ה -14 בנובמבר, מאיר את הגשר שלו כמעט כמו ביום. הוא מפנה את מבטו לעבר ליוורנו - שבזכות הירח נראה כמעט קרוב יותר - וחושב לאהוביו. בקרוב הוא ישמע אותם ובזכות הטכנולוגיות המודרניות הוא גם יוכל לראות את האף של האלוף שלו ואת הפרצוף המתוק של אשתו.
ואז הוא רואה, על סיפון הספינה מימינו, מלח בגדים פשוטים וקצין צעיר מחליפים נשיקה, אסורים מאוד בתנאים רגילים. אבל היום הוא היום של סופר-מון, של סצנת המולד הצפויה בלה ספציה. נכון שבני אדם חווים גם רגע של קסם.
