[סיפור שקרה באמת באפגניסטן שעליו שמתי לב ואותו אני מציע שוב באופן מתוקשר]
שלום, שמי נביל, אני בנו של ג'לאד ח'אן ואני שייך לשבט עליזה. נולדתי וחייתי בשוואן, בארץ האפגנים.
אני אספר לך את הסיפור הזה כדי שתוכל להבין, כך שתוכל לפחות לגעת על פני הים הזה של החול המקיף אותי וזה תמיד מילא את הלב שלי.
אני לא יודע בן כמה אני; כאשר אלה של הצבא הסדיר תפסו אותי הם אמרו שאני יכול להיות תשע או עשר, אני באמת חושב שיש לי יותר. אני חושבת שאני כבר גבר.
הם באו לאסוף אותי בלילה. ישנתי על השטיח שלי, עם שמיכה חדשה שסבא שלי, אגא מוחמד, קיבל ממערב בחלוקת העזרה האחרונה. שמיכה שהתחממה קצת, אולי מפני שזה לא היה צמר, אבל ... יותר טוב מכלום, בוודאי!
הם נכנסו פתאום, בלי לצעוק כפי שהם עושים בדרך כלל. הם לקחו אותי וגררו אותם החוצה, העמיסו אותם לתוך המכונית והביאו אותם לבסיס שלהם. חיפשו אותי בקפידה והובילו לחדר בטון אפור. הבתים המערביים האלה באמת מוזרים. הם משתמשים כל כך הרבה ברזל וזה בטון שאנחנו יכולים לעשות כפר חדש! בהתחלה הם לא התייחסו אלי בצורה גרועה, נתנו לי שמיכה, חתיכת לחם ומרק עם תפוחי אדמה ובשר. החלטתי לאכול. בסופו של דבר זה שחר ואני מתחיל להיות רעב. בבית היינו שתים-עשרה, ומעולם לא ראינו את כל האוכל הזה.
בחדר הגדול הם הביאו אותי, אורות לבנים חודרים לי בעיניים. אחרי האוכל, נרדמתי עמוק, כדי לא להבין את הזמן שחלף.
הם העירו אותי בבעיטה על גבי. אני מסתובב ומוצא את עצמי מול ארבעה גברים. שניים הם אזארים, לא גבוהים, עם ידיים קצרות ופנים מרוסקות, מבין השניים, רק אחד מהם חמוש. השני, על איך הם מדברים איתו, על הטון העמוק של הכבוד שבו הם מקבלים את המילים החזקות שלו, חייב להיות המנהיג. אשר לשניים האחרים, אני זוכר את גוון הקול. הם אלה שגררו אותי מהבית.
השינה העמוקה שנפלתי ממנה מקשה על הבנת מה שהם אומרים. יש להם מבטאים מוזרים, חזקים. כולם מצפון.
סטירה חזקה, בין הלסת לאוזן, גורמת לי לקפוץ. אני לא זוכר מי נתן לי את זה, אני זוכר רק את קולו של הבוס ששאל אותי, בנימה שלווה, למה החלטתי להיות טליבאן. איזו שאלה אבסורדית! אנו רואים שהוא Azara, הוא לא מבין או אולי לא יכול להבין. לא החלטתי להיות טליבאן, ממש כפי שלא החלטתי להיות אפגניסט או שנולדתי בשיוואן. אלוהים רצה את זה, הוא כתב את כל זה בשבילי ואני עושה את רצונו.
זו לא הפעם הראשונה שאני נחטף, זה כבר קרה, אחרי הקרב הגדול נגד האמריקאים, כשהפצצות ירדו על ראשנו משחר עד דמדומים, ובסופו של דבר אפשר היה לספור את המתים במאות. כמה תלונות מול הבתים ההרוסים, כמה דם, אבק וזבובים בכל מקום!
אחרי ארבעה ימים של קרב, נכנס לביתו מולה בלילה. אבי קם וקידם אותו בברכה; הוא לא יכול היה לנהוג אחרת, הם הכירו זה את זה שנים, אולי הם בני אותו גיל. המולה היה של שבט אשגזאי ונאמר כבר מזמן כי מצאו מקלט בהרים, אותם הרים שבהם השתמשו המוג'דינים כמבצר נגד הרוסים. הוא ביקש לאכול, הוא עשה את זה בלי כבוד. עיניו היו אדומות והוא צעד בחדר בעצבנות. זחלתי לאט מן השטיח כדי לראות ולשמוע טוב יותר, כאשר יד תפסה אותי והרגשתי שאני מורם. העיניים האדומות, החודרות האלה, ננעצו בלבי, ריח עז מעורב בפחד, מחדד את העובדה שאבי במקום להגן עלי, לקרוע אותי מידיו של הענק הזה, התחיל להתלונן, לבכות, להתחנן שיניח לנו להפסיד כי הוא לא לא היה לנו כלום.
המולה התחיל לצחוק בגסות ירק לי בפנים של אורז שהוא עדיין לעס. הוא לחץ את פני בין אגודלו לאצבע ואז פנה אל אבי ואמר, "יש לך בן יפה, אני רוצה אותו בשבילי!" אבא התלונן, הוא המשיך לבכות. המולה בעט בו באדמה וגרר אותי משם.
שיפשפתי את לחי הכואבת בזמן שהאזארה עם הרובה שאלה אותי באדישות היכן מוחמד סאהיד היה מוסתר. לא עניתי, וסגנסון חזק אחר גלגל אותי ארצה. זה היה השני בסדרה ארוכה. ירקתי שן ואז איבדתי את ההכרה.
על ההתעוררות השנייה שלי באותו חדר אפור גדול, עם אורות לבנים עזים, מצאתי את עצמי מול מערבי בליווי אפגניסט לבוש כמוהו. הוא בטח היה אחד הקואליציה של בעלות הברית, כלב בוגדני מלווה בבוגד, כך קרא לה מולה סאהיד. שמעתי את המערב מדבר בשפה עם צלילים עגולים, והשני מתורגם, ממוען לאחד החיילים הסדירים שהבנתי שהם שם, אבל זה, מהמקום שלי, לא יכולתי לראות.
"הוא רק ילד! "התעקש המערב, "מה אעשה עם זה י אם אתה יודע, המפקד שלי יעורר אותי בחיים".
החייל האפגני השיב: "הוא טליבאן, תאמין לי, הוא יכול לספר לנו הרבה דברים".
לקצב הסטירות ומרק הבשר אני לא זוכר כמה ימים נשארתי סגור שם. אני יודע בוודאות כי ארבע שיניים היו חסרות. אזארה, מפקד הצבא הסדיר כאן בשיוואן, בא לבקר אותי כמה פעמים, אבל מעולם לא עניתי על שאלותיו. הוא נראה קצת מוטרד, אבל התנגדתי. עוד התעוררויות פתאומיות ובעיטות בגב.
ואז, יום אחד, קול מוכר בתחתית החדר. אני ממצמצת בעיני לראות טוב יותר. זה הוא! כן, זה אבא שלי! אני מאושרת ובו בזמן מפחד. הם תפסו אותו? באת לקחת אותי? אבל איך זה יכול? באותו לילה אמר לי מולה סאהיד שאני הדבר שלו ואני צריך לשמור אותו יום ולילה.
מאחורי אבא היה ג'אמגול הזקן, גבר שקולו מגיע למוחות וללבבות, בשוואן.
הם התקרבו אלי. היו שם שלושה מהם: אבי, ג'אהמגול ח'אן ומפקד האזארה של החיילים. ואז, מאחורי כל עזרה האחרת, עם הרובה.
ג'אהמגול חאן בהה בי בריכוז ולחש למפקד הצבאי: "כן, הוא המאהב של מולא סאהיד, הוא היה הילד היפה ביותר בשוואן ורצה אותו בעצמו, הם רוצים הכל בעצמם, מזון, מים, שמיכות , הכל ".
כעבור רגע, במבט הנוקב שמבדיל אותו, הוא בהה באזארה ושינן, ואמר: "אני יודע שגם אתה תעשה את אותו הדבר, לכן אני לא מעריך את זה או בשבילך".
הם התרחקו. האזארה הביאה שטיח של תה ופירות יבשים. התחיל דיון סוער אך רגוע. האצבעות מחוברות לאגודלים בעת ספירה של מספרים: מקרי מוות, פיצוצים והרס בתים. מחוות נרחבות תיארו מקלטים ותרופות, כדי למנוע מכולם לשלם על מלחמה שעדיין היתה צריכה להיאבק בה. אבי התחיל שוב לבכות.
בסופו של דבר הם מצאו הסכם. הייתי משוחרר, עם תשלום כופר ועם ההבטחה שאם אמצא אותי שוב יחד עם המורדים, הם היו הורגים אותי ואבא שלי היה נלקח בשבי וניסה כטליבאן.
ג'אהמגול הזקן הנהן. זה נראה כמו עסקה הוגנת.
עזבתי את החדר באיטיות, כמעט על קצות האצבעות. היה לילה, רוח מתוחה נשבה מן הצפון, מתקרבת ומתקרבת.
מולא סאהיד התכונן לברוח. שכבתי על השטיח שלו. קצת מאוחר יותר הרגשתי את השמיכה על הגוף העירום שלי עולה. היה לי זמן לראות את הברק בעיני האזארה עם הרובה. להתראות!
