אנחנו בתחילת שנות ה -90, חומת ברלין נפלה וברית המועצות התפרקה, הכוחות המזוינים הרוסים היו מותשים, ללא משאבים ועם החיילים שקיבלו שכר בעיכובים וצבורים גדולים במשך חודשים. הצריפים הרוסים היו ללא אספקה ואפילו ללא חשמל.
כדי למצוא משהו להאכיל את החיילים, המפקדים שלחו את החיילים לאסוף תפוחי אדמה וירקות אחרים עבור השדות.
בחודש נובמבר קר הייתי במשימה בנורווגיה עם קבוצת עמיתים.
בשבת נסע לאוסלו לטיול במרכז, הקור חתך את הפנים וצללית קלה שקטה.
עובר דרך הנמל הארוך, כמעט ליד הארמון שבו נערך טקס פרס נובל, אנו רואים קבוצה של מוסיקאים רחוב משחק אריות מוסיקה קלאסית.
אנחנו מתקרבים ומבינים שהם היו חיילים במדים, שניסו, ניסו, לאסוף איזה כתר מן העוברים ושבים האמיצים - על ידי מי שהתריס על הקור.
שמתי כמה כתרים בכיס כינור מונח פתוח על הרצפה ואני עוצרת להקשיב לאגם ברבור סימפוני ...
מנהיג הקבוצה, הוא נראה כמו קצין, נתן לי הנהון תודה בראשו והתקרב.
תשאלו אותי "אמריקאי" כשאני קרוב?
לא, אני עונה, "איטלקים".
באנגלית שבורה סיפרו לי שהם היו חיילים של הצי הרוסי על יציאה חופשית מהאונייה הצבאית העוגנת בנמל.
הוא אהב מוסיקה קלאסית איטלקית, פונצ'לי, ורדי, רוסיני, בליני, פוצ'יני, הוא מספר לי את כולם ...
אני שואל אותו למה הם היו כל כך ברחוב לבקש כסף והוא עונה כי לא היה להם פרוטה, אפילו לא עבור בירה (כמו כל רוחות ידוע לשמצה יקר מאוד באוסלו).
די היה בהנהון לעמיתים, כולם הסכימו: לקראת הערב, כולם יכלו להרשות לעצמם לאמץ קולגה רוסי, להציע לו ארוחת ערב במסעדה. סולידריות בין עמיתים.
לאחר שהציג את ההצעה לקצין, הוא הופך אותה לשלו וכולם מקבלים בהתלהבות.
הם סוגרים ואוספים את המכשירים והכול ביחד אנחנו הולכים למבשלת אירי, שעדיין נמצאת כמה מטרים מתחנת הרכבת של אוסלו, על השדרה לכיוון ארמון המלכות באוסלו.
ערב בלתי נשכח, עם "השמש שלי", שירים וצחוק, עם הרוסים מאלתר קונצרט בפאב ומשחק "Volare".
הקצין הרוסי ואני החלפנו את תגי הסוכך, אני כקצין בחיל האוויר, והוא כקצין ימי.
התווית הזאת מקופסת הקצינים של הצי הסובייטי מוצגת יחד עם אוסף הקשתות הגדול שלי מרחבי העולם.
