22/05/2015 - המדינה האיסלאמית השתלטה על מעבר אל-תנאף בגבול סוריה-עירק. עם בריחת הכוחות העיראקיים, הגבול עם סוריה היה מחוץ לשליטה במשך כמה שעות. כך מדווח המפקח הסורי לזכויות אדם. כוחות הביטחון העיראקיים נסוגו למחוז חומס.

החלק היחיד בגבול בין שתי המדינות שלא נפל לידי המדינה האיסלאמית הוא זה שמצפון-מזרח לסוריה, מוגן על ידי מיליציית YPG הכורדית. רק בשבוע האחרון כבשו המחבלים את בירת מחוז רמאדי והשיגו שליטה מלאה בעיר פלמירה. המעבר של אל-תנוף נמצא במרחק של כ -150 ק"מ מפלמירה.

עד היום המדינה האסלאמית שולטת על 50% מסוריה ובאזורים גדולים בעירק (שליש מהמדינה). תאי ISIL פעילים בלוב ובתימן ובעוד מספר שבועות הם עלולים לרכוש יכולת התקפית, בהתחשב בקווי האספקה ​​שהוקמו. ובעוד שהמערב מתחמם, משוכנע שהוא מוגן גיאוגרפית ממחבלי דאעש (בואו לא נבלבל את היכולת לבצע פיגוע עם זו של פלישה אמפיבית), המדינה האסלאמית מבצעת טבח אמיתי בעירק ובסוריה.

אותם חיילים סדירים עיראקים, המצוידים במיטב הציוד שיכול הפטרודולרים לקנות, מורכבים מחיילים חסרי יכולת וחסרי מוטיבציה. כדי להפוך לחייל טוב אתה צריך חודשים וחודשים של אימונים ואינדוקטרינציה, בטח שלא כמה שבועות והרבה תעמולה.

כעת נראה כי הכוח הסדיר העיראקי החדש, ללא המערב, הוא סופרמרקט למחבלים אשר עם כל ניצחון רוכשים ציוד רגיש זה שאם לא כן לא היו יכולים להחזיקו. ולמען האמת, אלה שנאמרו לפני כמה שעות על ידי הגנרל מרטין דמפסי, נשיא הרמטכ"לים המשותפים, בבריסל, נראה כי מדובר באמירות שאינן מתחשבות במציאות.

לדברי דמפסי, שממשיך בבירור להגן על קו הבית הלבן, מה שייכנס להיסטוריה כ"נפילת רמאדי "היה החלטה טקטית. לטענת הקצין הבכיר, הכוחות העיראקיים לא היו נטבחים במהלך הבריחה, אלא היו נסוגים לפי הסדר. העיראקים, הסביר דמפסי, היו נסוגים מכיוון שבזמן ההתקפה העיקרית של המדינה האיסלאמית נמשכה סופת חול באזור שמנעה פשיטות אוויר של בעלות הברית. ללא תמיכה מהאוויר, כוחות נאמנים "היו" מצווים לסגת לחבניה, מזרחית לרמדי.

דמפסי לא הצליח לציין שבמהלך שהוא מגדיר "נסיגה מאורגנת", חיילים עירקים נטשו את הציוד שלהם תוצרת ארה"ב וכי אותם "מגוחכים" הכשירו כוחות מיוחדים (המשמשים לתעמולה ולמצעדים, אך מכסים על מטרה להפוך לקומנדו). היו הראשונים שנמלטו.

שליטתה של המדינה האיסלאמית בשליש משטח עיראק וב- 50% מסוריה היא עוד הפגנה לכך שהמערב מאבד את המלחמה נגד הח'ליפות. המלחמה ההיא שכונתה בעבר בטעות "טיול" עם אותה מערכת שנחשבה מושלמת (אמון ממשלתי, מכירת נשק, הכשרה, משאבים אינסופיים), הופכת לקרב התשה.

הלקחים שארצות הברית למדה קשה לאורך השנים נראה כי אין בהם שום תועלת: ללא כוחות ארה"ב בשטח, המערב כמעט לא ניצח מלחמה. אבל ארצות הברית לא תחזור לעיראק. מכיוון שכל עוד מדובר בפשיטה שמבוצעת על ידי כוחות מיוחדים, התוצאה נראית ודאית. כנגדם, כוחות מעטים בעולם יכלו לקוות להוציא את זה בחיים. אך סוג משימות הכוחות המיוחדים שונה לחלוטין מאלה הנוגעות לחייל.

בקיצור: מנתחי המחלקות המיוחדות בהחלט לא יכולים לבצע את משימותיהם של הכוחות הסדירים שלמעשה זכאים ליכולת לחימה ופלישה רחבת היקף. לחשוב שהכוחות המיוחדים האמריקניים, הקנדים והבריטים יכולים לנצח במלחמה היא אוטופיה טהורה, אפילו למערכת יחסים מספרית פשוטה.

לפיכך, המערב חייב להבין מה הוא רוצה לעשות עם עיראק, שבאופן לאט ממשיכה להתפורר מתחת לחרבות של אותו כוח בין-גזעי הנושא את שמה של המדינה האיסלאמית. פשיטות אוויר בלבד לא ישמשו (אך תמיד היה ידוע) לנצח את הסכסוך והאסטרטגיה המיוחלת (שמעולם לא הוכרזה, אך זוהי מחשבה של הסופר), להביא את העולם הערבי לקרב נגד איזיס לא נראה שהצליחו את ההשפעות הרצויות, בהתחשב גם באהדה שעורר הח'ליף בחוגים מסוימים. מצרים, למשל, ממשיכה לבצר את גבולותיה.

המשימה האמיתית היחידה נגד לוב (שהוצעה על ידי המצרים לבלום את עמדות דאעש) הופסקה על ידי האמריקנים שחוששים "מפלישה מבוקרת". ארצות הברית מגנה על ממשלת הנאמנים הלובית, אולם קיימת רק על הנייר ושולטת רק בחלקים קטנים של המדינה. למדינות אחרות באזור אין צבא ראוי ואלה, לעומת זאת, יהיו תלויים תמיד בקבלנים אמריקאים שנראים מוכנים למכור כל דבר כדי להרוויח. כמובן, דינמיקה ומשתנים רבים שיש לקחת בחשבון, אך אסטרטגיה זו אינה עובדת. ולא ניתן לבקש מארצות הברית להגן על חירותנו בדמם. כבר יש להם.

חוזרים לאיסיס. בהתחשב ב"צעד "הנוכחי של הטרוריסטים והכוחות המעורבים, ייתכן שיידרשו שלוש עד חמש שנים לנצח במלחמה, אך היכולת הנוכחית של דאעש שונה מזו של לפני חצי שנה. מה יהיה דאעש בעוד חצי שנה? אילו מספרים יהיו לו?

הקואליציה שומרת על כמה יתרונות שעשויים עדיין לסנקט את הניצחון הסופי, אך עדיין יידרש הרבה דם בכדי להכניס את המאזניים. והעיראקי לא יספיק.

פרנקו איק