וילי לנציני
אד. אביאני ואביאני
עמ. 410

זה שעליה אני מדבר היום הוא לא ספר המכיל היסטוריה, ניתוח או תזה. מה אני אגיד לכם על היום הוא ספר המכיל חיים, חייו של חייל, מהימים הראשונים של שירות "הפרישה".

זה של הגנרל וילי לנציני הוא קריירה שלמה: האקדמיה הצבאית, המטלות השונות, המלחמה הקרה, שליחות באיטליה ומחוצה לה, ביטול המינוף, ההתמקצעות של הכוחות המזוינים ...

סיפור כמו רבים?

זה משום שהמשתנה אינו נמצא בדרך, הוא נמצא במחבר.

לדעתי היתרון העיקרי של צוער/ת/עשרה/כובע... וילי לנזיני הוא שלמרות שהוא משוכנע עמוקות בתפקידו ובחשיבותו של הצבא בחברה, הוא אף פעם לא ה-Oreste Jacovacci, בגילומו של אלברטו חירש, לא La Grande גוארה אז מול הממונים אפילו המנה הענייה ביותר היא .

במהלך כל הקריירה זה הגנרל שעונה , שאז הוא מזהה אלא גם - וכאן אנו עוצרים את הסרט - האיש שלעולם אינו פונה לצד השני כאשר הוא מתמודד עם התנהגות בלתי הולמת, עוול או שחיתות.

הספר מחולק פרקים 49 המייצגים רגעים מפתח או פרקים בלתי נשכחים, לטוב או לרע, ארבעים שנות חיים במדים של סופר אשר לא בכל עת מנסה לקסום את הקורא, הוא תמיד עצמו.

ניתן יהיה לחלוק שיקולים מסוימים או פעולות מסוימות, אבל אין ספק, עד הדף האחרון, לעולם לא יוכל לפקפק בתום לב.

מה שלקחתי מהקריאה 49 גוונים של ירוק אפור - עובדות, מעללים ואמיתות שחוו עם הכוכבים מ-1969 עד 2009?

באופן עקיף הוראה עמוקה, לקח שרק חייל ישר שסבל מעוולות ועיוותים עמוקים בעת ובעונה אחת יכול לתת: אהבה וכבוד לדגל.

אף על פי שהוא נשבע שבועה לפני שנים, בהינתן פשיטת הרגל - לפעמים מתעלמת - מן הארץ, הייתי מחליף אותה במשהו חדש. האהבה של לנציני לדגל הלאומי גרמה לי לחשוב על כמה אזרחים עברו, צעדו או נפלו לרגליו. הוא מייצג את המהות המקודשת של איטליה המתעלה על כל ההווה.

בכל קורא הספר יעורר רגש אחר, בוודאי שמישהו יכעס, מבחינתי התוצאה היא "הכרת תודה".

ואסיים שיקול: בהחלט לא עוזר קריירה להיות כל כך בוטה, אבל אם פחות "Jacovacci" ו "Lenzini" ממלא תפקידים מרכזיים בהיררכיה הצבאית ואזרחים איטלקים, היינו לפתוח כמה מצבים מביכים בינלאומי.

אנדריאה Cucco