06/12/2014 - מאז שהייתי קטנה הוריי לימדו אותי שיש תמיד שני חלקים של סיפור, אחד מסופר על ידי המנוצחים והשני מסופר על ידי הזוכים וכדי לשחזר אירוע יש להקשיב לכל החלקים גם אם אנחנו לא אוהבים את מה שאנחנו שומעים.

המשימה האיטלקית בשנת 1992 בסומליה אינה יוצאת דופן מכלל זה: יש לה שני סיפורים לספר, אחד מהם לא נוח, אבל בכל זאת הקשבתי לו. למעשה, לפני שנתיים החלטתי שהגיע הזמן לתת קול למי שיישאר בצד השני IBIS, כלומר היה צורך לתת קול למי שלא היה להם שום קשר לאלימות וגזענות. בקיצור, רציתי לתת קול לאלה שהחזירו לנו תקווה בסומליה.

לפיכך, אני מתחיל את המחקר שלי בנושא רשת חברתית, אני מצטרף לקבוצות השונות המפגישות ותיקים סומלים מכל נשק, כיתה ושנת גיוס. אני משאיר הודעה על הלוח כדי שכולם יוכלו לקרוא, אני מחפש סיפורים על סומליה .. מכל סוג שהוא.

בתוך יומיים, אני מוצף הודעות, שיחות טלפון וחיבה בלתי צפויה בהחלט.

אני מוצא גברים ואבות למשפחות, רחוק מהתמונות האלה של ילדים קטנים בשנות העשרים לחייהם ששירתו בסומליה, ואני מגלה שהם אנשים רגילים, חלקם עם עבודה וחלקם לא, שחיים חיי יום יום כמו כולנו אבל הם מנופחים מכך מחלה של אפריקה שלא נטש אותם כמעט עשרים ושתיים שנה.

יחד עם זאת, אני מוצא גם חוסר אמון מסוים, פחד לספר ולהיות מובנת, לראות את המילים של אחד מניפולציה כדי לבנות מציאות מזויפת, אשר הם לא חוו.

אני שומעת כל כך הרבה סיפורים, מאות, אני רואה אלפי תמונות, ואלה גוררות אותי לאדמה יבשה אדומה למקום שבו לילדים יש עור של הבנה, ומחייכת בחיוך רגשי, בזרועותיהם של אותם חיילים שנופלים במדים רחבים.

אם ילדים הם ראי החברה אז החברה הסומלית לא מפחדת מהצבא שלנו ומחיילינו - ואכן, הברק בעיניהם מראה תודה עצומה.
"מי יודע אם הם זוכרים אותנו?" רבים שואלים אותי, כמעט כולם לומר את האמת.

נהג משאית מספר לי על ילד - אולי אפילו לא בן חמש - המום מטנדר ועזב בקצה הדרך האימפריאלית, וכולם עוברים בלי הפרעה כאילו סצנה כזאת היתה נורמלית. 

כולם עוברים באדישות, אבל החיילים שלנו לא: הם עוצרים, הם לרתום את הרגליים כי הם כמעט מנותקים מהגוף ולקחת אותו לתחנת הרפואה הקרובה. זה יישמר.

הילדה לא מדברת ואין לה שם, אף אחד לא החזירו אותה במשך חודשים, והחיילים שלנו והמטפלות של הצלב האדום שלנו מאמצים אותה כמעט שנה.

"לא ראית אותה שוב?" - אני שואל.

"אנחנו אפילו לא יודעים אם היא עדיין בחיים, השארנו אותה בבית יתומים של נזירות איטלקיות. אתה יודע איך זה סומליה, זו לא מדינה בה אתה חי הרבה זמן! "

אקסית פסקה מספר לי על אישה שניסו להציל מאונס צק פוינט: "סצנה שאי אפשר לתאר" - הוא אומר לי באנחה - "היינו באחד ממחסומי הביקורת הרבים כדי לבדוק שהכל בסדר, אני לא יכול להגיד לך כמה גברים היו. קשיש רץ לפגוש אותנו עם ילדה קטנה בת אחת-עשרה, ב איטלקי כמעט טוב יותר משלי (!) אומר לנו שהם בורחים מכיוון שהם רוצים לענות ולאבן את בתו - בת אחת-עשרה - על כך שהתנגדה לאונס של סקווירא מקומי.

מבואס, החלטנו לשמור אותם איתנו צק פוינט והצענו לתווך בינם לבין הכמאי המקומי. שום דבר. אחרי יותר מחצי יום היינו צריכים לחזור לבסיס, הם לא יכלו להישאר איתנו.

חשבנו שהכול נפתר ובמקום זה ... אחרי כמה מטרים מעינינו, כמעט משום מקום, הגיעה האבן הראשונה לצד הנערה, אחר כך אל המקדש וכך הלאה ... עד שהצעקות נעצרו כשהאדמה סביבו היתה אדומה. ירהנו כמה יריות אבל כולם היו מוסתרים היטב, היינו מזועזעים ולא עבר יום שאני לא מתחרט להשאיר אותה לבד ".

אחרי כל סיפור שאני שומע יש תמיד שתיקות רבות, שתיקות של אלה שחשבו שיוכלו לעשות יותר, שתיקות מלאות חרטה, שתיקות הנוסטלגיה.

לפעמים אנחנו גם בורחים מדמעות, דמעות בעלות משמעויות שונות בהתאם למקרה.

דמעות ושתיקות הן חלק מהסיכום של עשרים ושתיים השנים שבהן סומליה סיפרה רק על האלימות, על הגזענות לכאורה ועל החזרתו של עבר רחוק.

איש בתוך עשרים ושתיים שנים לא חשב על מי שהלך לסומליה עם כוונה אחרת לענות את העניים החפים מפשע וחזר עם לב מלא שמחה עצומה, השמחה בהצלת חיים ולא מבקש שום דבר בתמורה.

אחד הראשונים שהתקשרו אלי היה ברסגליאר שאמר לי בקול מעט נרגש: "ואז שלח לי כמה ראיונות? אתה יודע שבני חושב שירהתי באנשים בסומליה, אני לא יודע לשנות את דעתו."

כאן, אם כן, מה שנעשה בתוך עשרים ושתיים שנים, סיפר רק סיפור שיוצא מה שהיה צריך להיות החלק היפה והנדיב של ההיסטוריה האיטלקית הגדולה.

עשינו צחוק ועגנו על מלאכתם של אלפי חיילים שהצילו אנשים ושיפרו את חייהם, ובמשך שני עשורים, מזכירים ומביעים זיכרון של פיסת אפריקה כה יקרה להם.

אחרי עשרים שנה הגיע הזמן לקרוא ולספר את הקול השני של IBIS.

דניס סרנג'לו