(סיפור החיים הצבאיים)

אתה קורא את זה במשך ימים על הספרים, הם מסבירים לך כי הקרב הטקטי קובע את התוצאה המבצעית ולכן האסטרטגיה מנצחת מעורר מהם, אבל אתה צריך ללכת כדי להבין באמת מה זה אומר, אתה צריך ללכת שבילים אלה עם קוצר נשימה, ראש מורכן וידיים על הקרקע, אז אתה יכול לתפוס מרחוק את מהות הטרגדיה והגבורה בשילוב יחד על ידי סבלנות ומסירות של איכרים אנשים חיכו עד החורף הארוך לעבור כדי לקצור את פירות הקיץ החדש.

חורף המלחמה הגדולה של האיטלקים נמשך שלוש שנים אינסופיות, אלה ששרדו את הנערים והחזירו את הזקנים, שנשארו בין התעלות האלה, בעמקים האלה נקברו בזכרונותיה של אם, אהובתו של ילד חסר אב.

ניסיתי ללכת לאורך קטע מהדרך ההיא שמוביל מגשר סן קווירינו מצפון-מזרח לקווידלייל לכיוון הר פיאטו, על הקולוברט, מימיני טולמינו והמים הכחולים של איזונזו, משמאל בערוץ צר בין המטאג'ור והאסיב של טריקורנו קפארטו, שם שמעורר תבוסה והשלמה, שם שמחזיר לחיים את רוחות הרפאים שלפני מאה שנה.
ממפלט סולארי העולה לכיוון מזרח מגיעים אל ההר השטוח, תחושות היום חוזרות אחר תעלות אתמול, מקומות צרים ובוציים שבהם הטפטוף הלח של אבן הקארסט מקפיא את הגפיים גם בבוקר של יולי.

רציתי לנסות לשבת שם, במאחזים האלה במרחק של אבן מהאויב, בלי לחשוש שיכו אותי בנשק חם, אבל בהכרה שמישהו ייפגע מכדורי זיכרון: "אני תוהה אם הוא מת שם מישהו בתעלה הזאת, שיודע מי נגע באבן הפינה הזאת, שבכה וצעק, שנטש בשקט את הסכסוך ולכן את החיים! "

שאלות שלא נענו בין ציוץ הדרורים לבין זמזום הזבובים, אבל כשהסתכלתי על כיסוי היער העגום של הר קוקו וגדולתו של הר נירון, נתנו לי תחושה של חנק, נדמה לי שאני שומעת את שריקות התותחים והפצצות. באותם ימים של אוקטובר, ממוקמים במרחק של יותר מארבע מטרים זה מזה, חיילי חיל-הרגלים האיטלקי ניצחו ללא אמצעים מוסריים, ללא סוללות-נגד, ללא הסתייגויות.

הם התחילו את הכתף ה -12 על האיזונזו, כל חטיבה בשנתיים איבדה בממוצע מעל אנשי 3000, הם היו מותשים, רטובים, מלוכלכים, מבוהלים, "לנצח או למות" בעלון של הפקודה העליונה, הם מתו ואז חיפשו מקלט מאחור, הם הגיעו אלפים על שלושה סניפים צרים וארוכים, מוקפים בנהרות ובייאוש, ברעם התותחים שרדף אותם ללא הרף, הם מתו!

חזרתי על דרכם נטולת הצלב שלהם, טיפסתי על חלק מהגולגוטה שלהם, מבלי שסבלתי את העינויים העצומים של החזית, לובשת את המדים שאני מצטרף אליהם כאח בזרועות, פוסעת במדרגות, אני מרגישה קצת כפוי טובה.