26/03/2015 - במשך ימים הוא שומע שוב ושוב: "אנחנו מוכנים להתערבות צבאית בלוב." מלבד כוונות טובות, חסותם של כמה שוטים והשטויות לקילו של מדיניות אחרת, שלושה דברים בהחלט מסכנים את איטליה וכוחותיה המזוינים לדמות אומללה בארץ לוב.

מלכתחילה ברור כי קיים נתק עמוק בין המעמד השולט הלאומי לבין מוסדות הצבא, ראש המטה הצבאי אף מרחיק לכת ומקווה שאם יוטלו עליו משימות, אלה חייבים להיות מלווים במשאבים היחסיים, דרך אלגנטית להבהיר שלאחרונה זה לא עובד ככה. 

אז יש את החיכוך המוסדי שנוצר כתוצאה מהמריבה הישנה, ​​הקרויה מארו, בעיה לא רק בעלת אופי אנושי, אלא גם מבחינה משפטית בינלאומית. 

איטליה ראתה את אנשי הצבא שלה עצורים ומחכים למשפט במדינה אחרת כבר שלוש שנים, תקדים מפתה מאוד לכל מי שרוצה להילחם ולנצח על רקע מוסרי וקוגניטיבי (המדינה האיסלאמית). הסימפטום האחרון של חוסר תקשורת בין מציאויות שאמורות להוות כוח לאומי (DIME nda) הוא היציאה וההליכה המתמשכת של תוכניות שמטרתן יצירת  אכיפת שלום, אז שלום, אפילו יותר טוב בניין שלוםבקיצור, במקום הגישה המקיפה אנחנו מתנסים בגישה הדיאלקטית אגבית, כלומר כל אחד אומר מה שהוא חושב ואז משיג מעט מאוד.

בנושא הלובי אנו רוצים ליישם א כוח רך בכל מחיר מבלי שיהיה בן שיח, ומכאן כנראה הרצון לגרום לזה להתעורר יש מאין באמצעות ממשלה קונסוציאציונית לובית שתצטרך לרכז יותר מדי בקשות שלעתים מנוגדות זו לזו. 

התקווה היא שתמצא את האומץ לקרוא דברים בשמך, כי המוסדות זוכרים כי כולם שייכים לאותה "צוות".

אם יש צורך להילחם, בואו נקרא לזה מלחמה, אם אנחנו צריכים לבנות מחדש, בואו נקרא לזה בניין שלום, אבל בואו נמנע מלשים את המילה שלום לפני כל פעולה רק כדי להסוות בצביעות את הצרכים הקשורים לאינטרס הלאומי. 

איטליה חוזרת להיות אומה ומעמד השליט שלה לומד להיות המדריך והערב של רווחה משותפת ללא הכפפה אבסורדית למדינות אחרות כפי שקורה לעתים קרובות מדי.

אנדריאה פסטורה