"החתומה מטה, הממונה על ניהול ענייני הים של מדינה השוכנת באמצע הים התיכון, עשירה בהרחבת חופים מעוררת קנאה ואוכלוסייה ימית גדולה, מרגישה חובה לתת את הפיתוח הרחב ביותר למשאבים הימיים של המדינה. ".
אלו היו המילים שכתב ראש הממשלה, קמילו בנסו קונטה די קאבור, כשהציג את תקציב חיל הים לשנת 1860.
אבל זה לא היה רק דבריו של ראש הממשלה: ב-17 במרץ 1860 הופרד משרד חיל הים ונעשה אוטונומי מזה של המלחמה, באופן מסורתי בידי הצבא. המחזיק הראשון במשרד החדש היה קאבור עצמו, וזה לא היה מקרי. אותו ראש ממשלה, ככלכלן קשוב, ודאי לא רצה להאציל את הכלי הימי היקר הזה לאחרים לנוכח האירועים הגדולים הבאים, כעת חסרי היגיון, שיגיעו בקרוב לשיאם באחדות המדינה שבה רבים עדיין לא האמינו.
שמונה חודשים בדיוק לאחר עוד צעד מכריע לקראת איחוד הצי האיטלקי. 17 בנובמבר 1860, הצווים המלכותיים נ. 4419, 4420 ו-4421 אשר איחדו קצינים מהציים הסרדיניים, הפרתנופיים, הסיציליאנים, הטוסקנים ו(עבור החלק האדריאטי בלבד) פונטיפיקיה לגוף אחד, המארגן גם את המרינה רג'יה מבחינה מנהלית. הכוונה להקים כוחות מזוינים יחידים של הים בשירות ממלכת איטליה, צפתה אפוא את החוקה הרשמית של האחרונה בארבעה חודשים.
זו בהחלט לא הייתה לידתו הסופית של חיל הים האחיד, אלא שלב חשוב בדרך כלכלית ופוליטית צלולה ומרחיקת ראות. למעשה, תהליך האיחוד של כל הציים שלפני האיחוד יכול להיחשב הסתיים ב-1 בינואר 1861, כפי שאושר על ידי הצו המלכותי של ה-10 בינואר הבא, שיבוא אחריו ההנחה הרשמית של צי הממלכה של איטליה בתואר "רג'יה", בעקבות הכרזת האחדות הלאומית זמן קצר לאחר מכן: 17 במרץ 1861 על ידי ישיבת הפרלמנט האיטלקי בטורינו שכלל כעת גם את צירי המחוזות החדשים.
אבל איך הורכב הצי המאוחד החדש שהוקם? הציים של המדינות האיטלקיות הקודמות, שהוגדרו כ"פרובינציות עתיקות", התכנסו על בסיס שוויוני: צי סבויה - שהתאחד לאחרונה עם זה הטוסקני - סיציליאני, נפוליטני ובחלקו גם אפיפי, כבר התערב - לפעמים אפילו במשותף - במהלך המלחמות לעצמאות לאומית. לאחר שקבע את ערך החוקים, התקנות והוותק הקודם, ולפיכך את ההמשכיות המוסדית הישירה של חיל הים ביחס לאחר, ניתן לייחס אותו לפחות לימי הביניים. למעשה, לאותו דבר היו תקדימים - בנוסף לארגונים הצבאיים המקבילים של הרפובליקות הימיות (אמלפי, פיזה, גנואה, ונציה) - מעל הכל גם הצי הצבאי של פרידריך השני, קיסר ומלך סיציליה, שנוסד ב-1231 בתור תוצאה של מה שנקבע, באופן אורגני ולראשונה במערב, ב-Liber Constitutionum של מלפי: כללי דרג חוקתי של ארגון של מדינה שכבר אינם ממטריצה פיאודלית, בדרך כלשהי עדיין בבסיס של ממלכת שתי הסיציליות שלפני האיחוד.
עם לידתו של הצי המלכותי, החלה איטליה לחתור ליצירת מעצמה ימית לאומית נאותה וחיונית. לאחר השנים הראשונות, הקשות יותר ומלחמת העצמאות השלישית, הכוח המזוין החדש רוכש יוקרה משמעותית משלו, גם הודות לפעולתם של אישים גדולים, כמו האדמירלים אוגוסטו ריבוטי וסימון פאקורט דה סנט בון. דמות מובילה באותה תקופה, תהילה לאומית ובינלאומית בתחום ההנדסה, אלוף מהנדסי חיל הים, ושר חיל הים, בנדטו ברין: מעצב ומארגן מובהק, בחזית ביצירת תעשייה כבדה לאומית, מעדיף בכל מקרה את הצעדים שמצליחים לשחרר את האומה מהתעשייה הזרה, תוך השקת תוכנית ימית עוצמתית, מהפכנית הן ברמה הרעיונית והן ברמה הטכנולוגית, שנועדה להוות מכשיר חזק ומאוזן. בעוד קצת יותר מעשרים שנה, הלהט של חידוש וחיזוק הקו והתשתית הימי יבטיח שבשנת 1895 תגיע איטליה לתפוס את דרגת המקום השלישי מבין המעצמות הימיות העולמיות.
נתיב לידה אשר מכוון מיידית למעצמה הימית הפעילה במקביל כוח מניע לפיתוח כלכלי של המדינה.
