מסיבת הצניחה אינה אירוע מיוחד, אלא מחווה לערך. מקרה לא חשוב. מה שחשוב הוא התחושה, תוצאה של שיתוף שקט ותשוקה ללא גבולות של זמן וזמן.
"ממסר האידיאלים" בגרסתו משנת 2015 מתחיל מבית העלמין של טרקיניה, מקדש הפרה שנפל בשדות השיגור. צריף גמרה של יעד בפיזה, 240 ק"מ צפונה, שם הלפיד, שעבר מיד ליד, הופך ללהבת ההקרבה הנצחית.
בין אספלט לזמן הידוע לשמצה, הגילאים והלבבות השונים מיושרים למטרה משותפת: אידיאל אינו עדות קרה; זה המעבר בין הערך של אתמול לאמונה של היום.
הממסר מסכם את שני המרכיבים החיוניים המחייבים אותנו אמרקים בסקים: אופי הגסקון ותחושת החובה והמשמעת. אורליה היא עמוד שדרה; הלפיד ביד הוא הרוח המאירה אותו.
בברכה נשיא ה- ANPdI ברומא אדריאנו טוצ'י, הגנרל כרמין מסיילו, פותח את הממסר נותן דוגמה להכחשה ושיתוף עצמי. הקשר שלו עם ה- Folgore הוא גנטי ומנפיש את נושאי הלפידים שמתחלפים אחר כך לאורך המסלול, בלילה וביום. אנחנו ממשיכים במעברים של הכפר בין גשם איום לבין נהגים שעומדים בתור, מפקפקים אחד בשני ובסוף מסתגלים בחיוך.
לרוץ ולהעביר את הלפיד מזרוע לזרוע זה תענוג מטורף. במאמץ, בחיוך שמזהה אותנו תמיד, אנחנו הולכים! כשלטירוף יש מטרה בריאה זה נקרא תשוקה. והתשוקה נמצאת בלב של כולנו.
בפיזה אנו מצפים למשהו החורג מיום השנה לקרב אל עלמיין. אנחנו בפיזה! בפיזה יש איטליה בריאה.
