ים סוף עמוק

התקפות החות'ים הניבו שורה של תגובות בלתי נמנעות: קריסת הרווחיות של תעלת סואץ, תמריץ נחוץ לסיסי שנבחר מחדש אך רעוע כלכלית; העלייה המיידית במחירי הסחורות עם החמרה בלתי נמנעת של האינפלציה בכלכלות מזועזעות ממילא; התגובה המערבית הבלתי נמנעת שאינה יכולה לאפשר התקפות נוספות על חופש הניווט. זו לא רק שאלה עקרונית, אלא בעיה של הישרדות כלכלית וחברתית בהקשר שכבר נפגע קשה מהפלישה האוקראינית והסכסוך הישראלי-פלסטיני.

הפיצול הגיאופוליטי של התיאטראות הוביל לקיטוב אזורי שהוביל באופן סופי למודעות מלאה לאנרכיה של היחסים הבינלאומיים, תופעה פוליטית שנמצאת כעת במעבדה.

כמה שיקולים. הקיטוב לא הפך את השחקנים האזוריים לאמינים יותר אשר, בעודם חולמים ומעוניינים באסרטיביות רבה יותר, הופכים מודעים לקושי האובייקטיבי בניהול מאזני כוחות מורכבים ביותר: החות'ים וחמאס עלולים לייצג את התותחים הרופפים של הקשר מחוץ לשליטתם של מעוררי הגמוניה, אך למעשה לא מוכנים ומעמידים בסיכון אותו דבר כשוליה מכשף נתון לחסדי ריבוי המטאטאים הבלתי ניתנים לעצירה; אין זה מקרי שהאייתוללות התרחקו בתבונה הן מההרס של ה-7 באוקטובר ובמיוחד מהתוקפנות של מנגנון פרה-צבאי נרחב.

השיקול השני נוגע לצורך בפנייה חיונית נוספת למכשיר הצבאי, שבו כוח חזק ומפחיד יותר נותר המנוף הפונקציונלי היחיד להכיל מסלולים מטורפים, בניגוד לאלה שחושבים על כל סוג של משא ומתן לא חד משמעי. אם זה נכון שהמרדף אחר האינטרס הלאומי נשאר רווח וקבוע, יש צורך לקחת כפרדיגמה את ההכללה האיטלקית ב- שומר השגשוג, הפעולה שהופעלה עבור דרישת הים האדום.

הים התיכון, אם כן, כבר אינו מוגדל וגם לא, בהפרבולה, אינסופי. זה ים, והים הוא האמצעי לממש את רעיון הגשמת האינטרסים הלאומיים, נטו של דמגוגיה ובזכות מכשיר ימי מבצעי. אנחנו צריכים להתמודד עם זה.

_{צילום: הצי האמריקני}