ישראל בקלפי: שלום רחוק

(של ג 'ינו Lanzara)
01 / 11 / 22

בפעם החמישית מאז 2019, ישראל חוזרת לקלפיות מבלי שתוכל לסמוך על רוב מסויים ומיומן. אם זה נכון שזכותו של נתניהו זוכה ליתרון, נכון באותה מידה שנראה שהיא לא יכולה לסמוך על מספר מנדטים מכריע בהתחשב בכך שההתייעצות נתפסת כמשאל עם על "ביבי", המקטב הגדול.

הממשלה הבאה, הזוכה בנתניהו, תעמוד על לאומיות ציונית ושמרנית, גם היא תוצאה של פוליטיקה פלסטינית, שאינה מוכנה לפתיחות. קשה לשכנע ציבור בוחרים שנפגע מדי יום בחדשות על פיגועים; חבל לראות ניסוי ממשלתי חדשני אך שביר יורד.

ישראל לא יכולה לבסס את פעולתה הפוליטית על קואליציות רחבות מדי כמו זו של בנט ולפיד. הסיכון לחלוקות חברתיות נוספות, שהודגש במהלך העסקה שומר החומות, זה בטון.

הליכוד (המפלגה הלאומית הליברלית הישראלית, עורך), הצפוי לזכות ב-30 מנדטים מול 27 האופוזיציה של יש עתיד די לפיד, אינו יכול להסיט את תשומת הלב מהסוגיות השיפוטיות נגד מנהיגה. בכל מקרה, יהיה חיוני לליכוד שיהיו, בין היתר, את המושבים של הקוטב השלישי של הימין האולטרה-שמרני של בן גביר.

הימין מוצא הקלה נוספת בחשש הנרחב מפיצוץ אינתיפאדה נוסף. יש הרבה נושאים על השולחן: האבולוציה של הסכמי אברהם, הסכסוך הפתוח והאלים יותר ויותר עם איראן, לידתן של קבוצות טרור חדשות כמו "בור האריות", כולם מרכיבים שמובילים חזרה למדיניות ביטחונית דומה ויקירה לזו של נתניהו.

המחלוקת עם לבנון על איתור קווי הגבול הימיים, חיזבאללה ואיומיו, הפקת ויצוא גז, מסתכמת במינוי הרמטכ"ל החדש של אמ"ן. אין לראות בביטחון הלאומי מוגבל להיבט הצבאי למהדרין, שכן הוא משפיע הן על בעיית הירידה בגיוסים והן על הרעיון, שייבחן, של צבא עם.

כמעט בטוח שגם הפעם האופק הפוליטי הישראלי לא ימצא את ההבהרה הדרושה לו.

צילום: צה"ל

הגנת rheinmetal