אל תקראו בעדשות הגיאופוליטיקה - כמו גם עם אלה ה"טבעיות" של המשק - את הפרויקטים העסקיים של חידושים ורכש בתחום AD&S זה אומר להסתכן באי הבנה מלאה של היקף הפרויקטים האלה.
ב-31 באוקטובר נערך אחד ברומא מפגש בין ראשי ההגנה של איטליה (Guido Crosetto), בריטניה (Grant Shapps) ויפן (Yoshiaki Wada) בתוכנית Global Combat Air Program, התוכנית המשותפת ליצירת דור שישי ללוחם. התכנית סיומת GCAP זה כרוך לא רק בפיתוח המטוס עצמו ומערכות הנשק שלו, אלא גם של מערכות ללא טייס, כלומר מל"טים, המיועדים לפעולות לחימה ותומכות לחימה, בשליטת הטייס באמצעות מה שהוגדר כ"מודיעין נחיל". במילים אחרות, GCAP היא תוכנית שמטרתה לפתח "מערכת מערכות" שיכול לא רק להתחרות אלא לספק יתרון אמיתי למשתמשים בקונפליקטים מודרניים מרובי תחומים, ולכן הרבה מעבר ל"מטוס פשוט".
מהאחרון מסמך תכנות רב שנתי 2023-2025 של משרד ההגנה האיטלקי, בין היתר, התברר כי ה-GCAP היא התוכנית לה הוקצו המשאבים הגדולים ביותר, ולכן, זו שבה "מערכת המדינות" מתמקדת ביותר לפיתוח הכוחות המזוינים שלה. בעתיד הקרוב.
הצייד סערה, שמו של המטוס שנמצא בפיתוח ב-GCAP, צפוי להיות מפותח עד 2035. קונסורציום GCAP כולל ענקיות תעשייתיות כמו לאונרדו (איטליה), Avio Aero (איטליה), BAE Systems (בריטניה), רולס רויס (בריטניה). ), מיצובישי (יפן) ו-MBDA (Fra-Uk-Ita).
הפגישה ברומא הייתה מהותית מכיוון שהוכרז כי האמנה לתחילת תהליך האישור הפרלמנטרי של GCAP ייחתם בטוקיו עד סוף 2023. זהו צעד בולט קדימה, המאשש מנקודת מבט גיאופוליטית את קרבתה של איטליה לאנגלוספירה (מוזרות שהיא חולקת עם יפן), ואשר מגיע מיד לאחר ההזמנה של מנכ"ל לאונרדו, רוברטו צ'ינגולני, שמטרתה לאיטליה לבדוק את השתתפותה ב-GCAP כְּלַפֵּי מַעְלָה.
הקו אינו חורג מהקרבה האסטרטגית המסורתית של ליאונרדו (לשעבר Finmeccanica) עם שרשרת הערך והגבול הטכנולוגי של המעצמות האנגלו-סכסיות, אך חשוב להדגיש עד כמה החליטה ממשלת איטליה להתמקד ב-GCAP גם ב-GCAP. פניה של סקירה של התמורות של סכסוכים והתרחיש הבינלאומי באופן כללי יותר.
במובנים מסוימים, הרצון לחזק את חלקה בהשתתפות בפיתוח ה-Tempest ומערכת המל"טים המשולבת שלו הוא חלק מהקורס החדש"שמרני אסרטיבי" של מדיניות החוץ וההגנה של הרשות המבצעת בראשות ג'ורג'יה מלוני, שלה שרים כמו קרוסטו, טאג'אני ואורסו כנקודות התייחסות בהקשר זה.
המתחרה של ה-GCAP היא ה-FCAS הצרפתית-ספרדית-גרמנית (מערכת אוויר קרבית עתידית), הנשלטת על ידי איירבוס הגנה וחלל (גרמניה) ודסולט תעופה (צרפת), שאיתה נוצרה מעין אנטינומיה בין מערכות תעשייתיות ביטחוניות אירו - אטלנטי והאירו-קונטיננטל. יריבות שנוצרה בעבר הלא רחוק עם "משיכת המלחמה" בין איירבוס ללאונרדו, בה ניצחה האחרון, על אספקת מסוקים רב-תפקידים ל-RAF הבריטי. בימים האחרונים היו חדשות שממשלת ברלין רוצה להתנתק מה-FCAS להיכנס ל-GCAP, מנסה לנצל את לונדון עבור "המשרדים הטובים" שלה, להבטיח לא רק את שלה לא nocet פוליטי, אבל גם הרשאה למכור 48 לוחמי יורופייטר טיפון לסעודיה. המכירה של ה-48 יורופייטר הבריטים לסעודיה, למעשה, קרסו כבר במרץ 2018 בדיוק בגלל ההתנגדות הגרמנית. החוזה המדובר הוא בשווי של אחד עשר מיליארד דולר.
זה לא יהיה האות הראשון, אם כי זה יהיה החשוב ביותר, שהגרמנים נתנו לסעודים. למעשה, כבר בספטמבר 2022, מהפגישה בין קנצלר גרמניה אולף שולץ ליורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן בן עבדולעזיז, רצונה של ברלין להרחיב את קרנט החריגים על יצוא הקשור לאמברגו הנשק הנוכחי בהשוואה לריאד.
עם זאת, יש להדגיש שהנושא, שוב, סבוך ומחלחל לתוך היריבות הישנה בין מערכות תעשייתיות - חוקים בין ממשלות - של המדינות השונות המעורבות. לחיל האוויר המלכותי הסעודי יש כיום 47 יורופייטרים, כשמדובר רק במטוסים המיועדים ללחימה טיפון EF-2000, מתוך 57 F-15C נשר, של 149 F-15SA נשר ו-80 טורנדו IDS. אחת ממטרותיה של ריאד היא לחדש את הצי האווירי שלה, אך מדינה כמו ערב הסעודית חשופה למרכיבי המתיחות הבינלאומית, ולכן, רכש הצבא מותנה בכמה בעיות משמעותיות.
הן היחסים המשתנים עם ממשל ביידן והן העמדה שננקטה נגד ישראל עקב המלחמה המתמשכת ברצועת עזה דוחפים את בית המשפט בריאד לא לסמוך על אספקה אמריקאית. נכון שלוושינגטון ולריאד יש אינטרס הדדי לתמוך זה בזה לבלימת איראן, אבל, יחד עם זאת, לא יעלה על הדעת שארצות הברית לא תוכל להשתמש בה ככלי פוליטי של סחיטה - או של "עיצוב "העמדה הדיפלומטית - כלפי ערב הסעודית הפסקת אספקת נשק ומערכות נשק, כולל לוחמים רב תפקידים.
מכאן הבחירה להתמקד בשותפים הנחשבים על ידי הסעודים כ"אמינים" יותר או, בכל מקרה, נוטים יותר לנהל את היחסים הבילטרליים כ"עניינים עסקיים" בלעדיים. צרפת נותרה אפוא שותפה פוטנציאלית עבור סעודיה. נראה, למעשה, שריאד רוצה לקנות את הלוחמים הרב-תפקידים הצרפתיים גל, ממותג Dessault Aviation, במספר שנע בין 100 ל-200. The גל זה המתחרה הישיר של היורופייטר טיפון והדואליות הזו מציעה מחדש את ההתנגשות, שכבר הוזכרה, בין התעשיות הביטחוניות האירופיות לבין פרויקטים אטלנטיים ויבשתיים.
למרות הפגם העיקרי של גל בגרסאותיו השונות קשור לפיתוח המיועד אך ורק לצרכים המבצעיים של הכוחות המזוינים הצרפתיים, תוך הצבת מגבלה רעיונית-דוקטרינרית רצינית על היצוא, ברור שבהיעדר חלופות, הלוחם הטרנס-אלפיני הוא המתאים ביותר להיות נרכש עבור מדינות שמתכוונות לרכוש מטוסי דור רביעי.
דווקא על ידי מעבר דרך "הפרצות הדוקות" המסדירות את מדיניות היצוא של נשק ומערכות שפותחו בקונסורציום רב לאומי, יכולה צרפת לגזור נתח שוק משלה במפרץ. זו הסיבה שמנקודת המבט של התחרות התעשייתית, לצורך לעצב מחדש את אמברגו הנשק הגרמני נגד ערב הסעודית יש סיבה משלו החורגת מאינטרסים כלכליים והופך בבירור לבעל אופי פוליטי.
כך, בעוד שבלונדון מישהו אמר שהם פתוחים לאפשרות שגם סעודיה תצטרף ל-GCAP - שראתה זעקה בכיוון ההפוך לרומא וטוקיו - יש גם כאלה בברלין שמטרתם לנטוש את FCAS, גם אם L'המשרד הפדרלי לציוד, טכנולוגיית מידע ותמיכה בשירות של ה-Bundeswehr (BAAINBw) הודיעה ב-28 באוקטובר האחרון כי קבעה א חוזה לימודים לאומי להורות על פיתוח נוסף של טכנולוגיות במסגרת פרויקט "מערכת הנשק של הדור הבא" (NGWS), הליבה של תוכנית FCAS.
נראה אפוא מוזר שגרמניה רוצה פתאום לצאת מתוכנית שבגינה השקיעה וממשיכה להשקיע סכומי עתק, מה שמרמז על דבקות יותר משוכנעת בפרויקט התעשייתי והאסטרטגי-צבאי המדובר.
צילום: לאונרדו / משרד ההגנה / חיל האוויר האמריקאי / איירבוס
