באולם מרכז המדע והתרבות הרוסי בפיאצה קהולי ברומא זבוב לא טס אמש. הרגש היה מוחשי, כי מה שהסתיים במסירת הכנפיים ובפטנט הטיסה לצנחנים החדשים ש 161o קורס מאורגן על ידי מדור רומא באנפדי (איגוד הצנחנים הלאומי באיטליה), זה לא היה רק רישיון ליהוק. קורס זה, לראשונה בתולדות אנפדי רומא, הוקדש לצנחן רוסי, איש מיוחד, גיבור, שאלכסנדר פרוחורנקו שהקריב את עצמו נגד טרוריסטי דאעש בפלמירה, כ נזכר במצורף הצבאי סרגיי צ'וחרוב. גם המוטו שנבחר ל- 161o כמובן, "מעבר לנו, אף אחד", הוא זה של הצנחנים הרוסים.
"ראשית ברצוני להודות למנהל מרכז התרבות אולג אוסיפוב ולקולונל דמיטרי סטוליארוב, קצין צבאי למומחיות הצנחנים, איתם בנינו מסלול זה צעד אחר צעד.", אמר נשיא אנפדי מרומא אדריאנו טוצ'י. "היום מסתיים הסיפור היפה הזה שהחל לפני כמעט שנה. בדרך כלל, כשמספקים כישורים ופטנטים, זה המסקנה של משהו. ברצוני להדגיש כי מבחינתנו זה לא המקרה. מפקד חטיבת פולגור לאחרונה אמר כי הצנחן אינו נראה כאשר הוא קופץ מהמטוס, אלא כשהוא על הקרקע. אומץ הוא לא היעדר פחד, אלא השליטה, לפחות בשלב הראשוני, של הפחד. הצנחן נוחת ואז חי בחיי היומיום. מה שלמדתם בחדר הכושר מהמדריכים שלכם הוא לא רק ההתנהגות בטיסה, היציאה מהמטוס, הנחיתה, אלא גם פילוסופיית חיים שהיא זו של צניחה חופשית. צנחן שאם הוא כזה, הוא לא איטלקי: הוא רוסי, איטלקי, פקיסטני, גרמני. דרך החשיבה, החיים, ההתייחסויות האתיות של ימינו זהים לכל הצנחנים. אני מאמין שהיה לך מזל במיוחד בקורס שלך, כי את מה שאמרתי זה עתה אפשר לסכם בצורה מושלמת בדמותו של אלכסנדר פרוכורנקו. מה שהוא עשה, במלחמה, הוא באמת מה שכל אחד מאיתנו, כמוני שהקדשתי את חיי להכשרת צנחנים, תחילה בגדוד ואז בחיים האזרחיים, הוא מה שכל אחד מאיתנו מצפה לו ומקווה לו. להיות מסוגל לקבל מצנחן, זה קו אתי - אני מקווה שתזכור את דבריו של פרוקורנקו - ערכי המשפחה, המדינה, המדים של האדם, עדיפים על הערך של עצמך. אני מאמין שזו באמת סובלימציה של הדרך להיות פרה. תלמידים מקורסים אחרים יביאו איתם את דברי המדריכים ואת מה שלמדו. אתה בר מזל מספיק כדי לשאת בליבך ובראשיך זיכרון חי וחי של צנחן אמיתי ... אני סוגר את הנאום לא בלי להיזכר במסורת שלנו ... פארה ... FOLGORE !!!".
"אני שוב איתך לאחר סיום הקורס"הוסיף המנהל הטכני מימו אלוי. "זהו מסלול אשר בהתחלה התנגד במקצת על ידי אישים גבוהים מאומנו ומצבאנו. אבל שמחנו מאוד לעשות זאת, מכיוון שכוונתנו הייתה לכבד אח שנפל במאבק בטרור, כחייל וכצנחן. שמחנו גם מתוצאות הקורס, החלק הטכני להפליא וההשקות. אני כאן ואני מייצג את המדריכים, זה בזכותם כמו גם לראש המדור שהם הקימו את הקורס הזה. ואנחנו שמחים במיוחד מכיוון שגיבורנו, שנפל, העמיד את האינטרסים שלו לטובת העל, וזה מה שאנחנו חייבים לעשות.".
קצינים רוסים העניקו לבנים את אותות הצנחנים הרוסים ותיעוד שירים של אותם צנחנים ".לשמור את הסימנים שלנו בלב שלך. השגת מטרה. כעת, לאחר שקיבלת את הכנפיים, אתה קרוב יותר לגן עדן, עליך להיות אומץ להצלחות חדשות ולגבהים חדשים. אני מקווה שזה אירוע חשוב לא רק בגלל שבאיטליה יש צנחנים חדשים, אלא גם בגלל שזה טקס סמלי. אני מסכים עם הנשיא טוצ'י, אין צנחני עם, לכל הצנחנים ברחבי העולם נשמה אמיצה, כולם מוכנים למעשי גבורה למען מולדתם, במאבק נגד הרוע. אני חושב ששמו של הקצין הרוסי שלנו, אלכסנדר פרוחורנקו, ילווה אותך לאורך כל חייך, אולי זה יגרום לך לחשוב אם גם אתה תעשה את זה בשם מולדתך.", קיווה הנספח הצבאי.
סיום הטקס נתן ערך מוסף מבחינת רגש, השתקפות, שיתוף: סרטון המוקדש לכל הצנחנים הרוסים, האיטלקים והעולמיים. תמונות המלחמה באפגניסטן מהתקופה הסובייטית ועד היום, "שם מתו נערים צעירים רבים בשם המולדת. אני מקווה שהסרטון הזה יעזור לנו להנציח את האנשים האמיצים האלה שהקריבו את חייהם בשם השלום".
סרטון קצר, על תווים של שיר פארא רוסי, שבו זורמים דימויים של אדמת אפגניסטן וחיילים, בתוך בתים מושפעים מפצצות, נערים בפעולה או במנוחה. הצילומים לוקחים אותנו לקצה הזיכרון הקולקטיבי והמשותף, שם אנו מבינים שזה נכון, אותם חיילים ממדינות ושפות שונות הם אחים, מכיוון שהם חולקים תחושה של מולדת, את המולדת שהם לוקחים איתם לאן שהם הולכים. צילומי המצעדים הרוסיים ואלו של האיטלקים, ארונותיהם עטופים בדגל רוסיה והטריקולור שלנו, אולי עם ילד שמלטף את אביו בקופסת העץ. ותמונות סטילס ארוכות על פניהם, על העיניים השחורות או כחולות השמיים. אנחנו זוכרים שכבר ראינו את הפרצופים של הפרסים שלנו: תמונת פספורט שהועברה בטלוויזיה יחד עם הגופה היורדת מה- C130 ואמא גאה שלובשת את כומתה האמרנטית של בנה שנפל.
הסרטון הזה הוא מחווה, סימן לחברות אמיתית ועמוקה המרגשת ומכבדת אותנו. וההשתקפות הבאה מכעיסה אותנו, מכיוון שהגיבורים האלה, שמתו בארץ זרה כדי לא לאפשר לטרוריסטים להכניס פצצות לבית שלנו, המדינה שלנו צריכה לזכור אותם, לחלוק להם כבוד, אולי לדבר עליהם בבתי ספר, במקום להתעלם מהם אחרי לוויה טובה בבריכה פנים מגנוניות וניגודיות מול המצלמות.
פעם זו הייתה מלחמה קרה, במשך עשרות שנים נאמר לנו שהחבר'ה הטובים היו רק אנחנו. במקום זאת, אלה שמכירים אותם ידעו תמיד כמה לב יש להם, כמה הם נלהבים, כמה הרוסים אוהבים את המדינה שלהם. התאום הזה בשם ולכבודו של אלכסנדר פרוחורנקו, השמחה שהייתה להם בברכת הצנחנים האיטלקים החדשים, הוא ההוכחה לכך שחברות אמיתית עוברת זמנים, אופנות, שפות ועמים, זה הדבק האמיתי מאפשר לך להיות אחים בלי שיהיה לך את אותו הדם, אפילו יותר אם אתה צנחן. אם זו אהבת מולדת משותפת, זהו גם מעשה אתי ולכן אסתטי.
