ההשלכות יכולות להיות קטסטרופליות על יציבותה של מזרח אירופה, אך מעל לכל הן יכולות לבטל סופית את היחסים הדיפלומטיים בין המערכת המערבית כולה לדוב הרוסי, מערכת הסכמים שנרקמה בעשרים השנים שלאחר נפילת החומה והתקדמה עד פסגת השותפות לשלום פרטיקה די מארה בשנת 2002.
כיום התרחיש השתנה לחלוטין, אולם האירועים הגאורגיים של 2006 אינם נראים רחוקים מדי מההתנגשות הצבאית והפוליטית שהתרחשה תחילה בחצי האי קרים ואחר כך בדונבס.
אפשר לתהות, אבל זה נותר רק נימוק, אם ההבדל טמון באקלים השלווה של אירופה החדשה ל -28 מדינות, מכיוון שאם ההרחבה של בריסל למזרח פוגעת ברוסיה ההמונית כל כך פחות של פוטין, זה פוגע אפילו יותר בארה"ב מאשר הם רואים בתפקידם גורם מרתיע לקריסה.
הסיוע הבלתי צפוי למשרד החוץ האמריקני, במטרה להימנע מעונש חסר תועלת אירופי, ניתן על ידי מדינות כמו ליטא, אסטוניה, לטביה, פולין וכו '. לאחר שנכנסנו לתחום ההשפעה המערבי במשך קצת יותר מעשור, נראה שהם מכתיבים את הכללים, אך במציאות הם כלים להבטיח לאמריקאים את הישרדותם ביבשת הישנה ואת היחסים עימה. בשל מיקומה הגיאוגרפי, אוקראינה איננה גשר אידיאלי בין מערב למזרח, אלא חומה פוטנציאלית חדשה להפריד בין טוב לרע, הוגן ומפשע, המודל הקפיטליסטי ממשהו אחר.
זו לא שאלה של טילים, של פחדים אטאוויסטיים הטמונים במדינות שסבלו משליטה סובייטית, ועוד פחות מפחד שפוטין יכול להיות התייחסות אמינה לאיסלאם החדשה, זו שאלה של הגמוניה אבודה, האמריקנים לא רוצים להסתכן בגינוי נוסף. לחוסר תועלת.
אנדריאה פסטורה
(צילום: חיל האוויר האמריקני)
