חזרנו לזמנים החמים ביותר של המלחמה הקרה, גם בטונים ובצורות של הפוליטיקה האיטלקית, שפותחה על בסיס דעות קדומות ואידיאולוגיות. לא מבחינת האינטרסים האיטלקיים.
הדיון על המשימה אספידס זו ההוכחה לכך, מבחינה פוליטית לא החשובה ביותר אבל בהחלט השנויה במחלוקת ברגע זה, מבלי להבין שהיא גם המאתגרת והמסוכנת ביותר.
אסור להבחין במדיניות חוץ, במיוחד בהקשר למחצה מלחמתי כמו זה שאנו נמצאים בו. האמינות של איטליה והביטחון הלאומי שלנו עומדים על כף המאזניים.
איננו עוסקים בפעולות הומניטריות ודיפלומטיות (הכרחיות, הולמות, אך בטחונות ותלויות בגורמים חיצוניים ושחקנים איתם ניתן לתקשר ולתאם), אלא אנו פועלים ישירות למען ביטחוננו והישרדותנו, כפי שמודגם ונחקר בפירוט ב"דוח הים האדום" שפורסם על ידי SeaCS, מרכז ג'וזפה בונו*.
באופן פרדוקסלי נראה שהחדשות, לא ההיסטוריה, חוזרות כמה עשורים אחורה, מבלי שאפילו ריבוי הפרשנים גילה אותן; זו לא הפעולה "הרגילה" נגד פיראטיות, החות'ים הם ארגון חמוש, לא "פיראטים קטנים ונחמדים" כמו אלה שצוירו בקריקטורות, אלא הרבה יותר מסוכן, למשל, של חמאס.
מעטים יודעים מה יכולת המלחמה שלהם, הם מסופקים (איראן, סין?,...?) בטילים, רקטות, כלי טיס ושטח בלתי מאוישים בכמויות גדולות (והזמינות מפצה על איכות האמצעים וההולכה) ופחות ידוע על רכישת מיומנויות מתחת למים (מטרה קלה יחסית עם רשתות כבלים תת-מימיות להעברת נתונים, אבל זה לא אומר שלא חושבים על ספינות, עם כלי רכב מונעים אבל גם עם החזרה למכרות כפי שכבר נעשה בעבר).
מגזרים שאחרי השיכרון הנגרם בקלות של סיומה כביכול של המלחמה הקרה, אולי לא ניתנה להם כל תשומת הלב הנדרשת.
ההתערבות של Duilio של לפני מספר ימים לא אמור להוביל להתלהבות קלה ולא לגרום לנו להרגיש רגועים, אלא רק לגרום לנו להיות מודעים למחויבות ולכך - למרות שאנו מוכנים ומוכנים יותר ממדינות אחרות (ראה גרמניה עצמה), למרות שיש לנו אמצעי מתאים כלפי איומים מסוימים - אנחנו גם חושפים את עצמנו בהכרח לסיכונים רבים שאנחנו לא מכסים, או לא מכסים לחלוטין.
החות'ים נלחמים כבר עשרות שנים, ציר של סכסוך פוליטי דתי בין סונים לשיעים, ושל סכסוך מקביל לא רק על השליטה באנרגיה אלא על מודל הפיתוח שמדינות ערב יצטרכו בהכרח לאמץ, מעבר הכולל גם (האם?) מערבי מודל, כולל יחסי שלום, כולל אלה עם ישראל, שמציגה את ערב הסעודית, בראשות הממלכה הלכה למעשה מאת מוחמד בן סלמאן (תמונה הבאה), גם הוא מתנגד במערב, עם נטייה ברורה לדיסאינפורמציה, באותו האופן שבו היה השאה הפרסי בתקופתו, לדמיון שאמור להבהיל את המערב כולו, להביס את עצמו ולזיכרון קצר על הטעויות שלו.
הפגיעה בבעלי בריתה של המדינה היהודית היא נרטיב, ה"אגדה", שבנו החות'ים ואיראן (או איראן עבור החות'ים) ותומכים כדי לפגוע ולערער מודל פיתוח שהיה דוחק אותם לשוליים, נרטיב המבקש להסתיר את רצונם של החות'ים להשתמש בהקשר - כולל הפגנת יכולות צבאיות, לרבות הרצון לייחס את עצמם כמנהיגי רשת ההתנגדות הפרו-איראנית - למען הלגיטימיות והאינטרסים שלהם עצמם במשא ומתן על מלחמת האזרחים בתימן.
אחרי יותר מעשר שנים, החות'ים הגיעו לרגע מכריע של משא ומתן, הם רוצים להגמיש את השרירים, כי הם יודעים שזו שפה שאפשר לקבל מהצד השני של השולחן - שם יושבת צנעא (נותר לראות איזה מהם וכמה אמין), סעודים ואמירויות.
צעד אחד, משא ומתן שנוגע ליותר משלום (זה הולך?) מודל הפיתוח שיש לעקוב אחריהם, או לפחות הזמנים והצורות שיש לפעול לפיהם: כל עיכוב פועל לטובתה של איראן, גם אם זה אולי לא עבור החות'ים, הוא תלוי בחוסר מצפון ובאמינות שלהם כלפי המנטור שלהם.
ריאד הועמדה למעשה במצב בעייתי על ידי המהלך הכפול (עם כיוון יחיד) של חמאס והחות'ים.
ריאד לא יכולה "לאבד פנים" כמדינה ערבית וידוי, עם מכה כנקודת ההתייחסות המוחלטת שלה, ולמרות שמצד אחד היא רוצה לנהל משא ומתן על הסכם ליציאה מהמלחמה, מצד שני. הוא מודע לכך שכל הסכם יהיה תבוסה שינוהל בזהירות.
בשני המצבים יש צורך לעבור להגנה בראש ובראשונה על הנרטיב הפנימי של מדינת וידוי, גם אם בהנהגה הלכה למעשה של מוחמד בן סלמאן, שאיכשהו, באמצעות קרס ונוכל, הצליח לטהר את הממלכה, סעודיה שינתה באופן מהותי את הקו שלה בענייני אזור.
לפני פחות מעשר שנים הוא האמין בתוקף בצורך להפעיל כוח בכוח צבאי, עם העימות הכבד, יחד עם האמירויות, במצר באב אל מנדב: כעת הוא מנסה לנרמל שורה של מצבים מורכבים (מ. היחסים עם איראן ליחסים עם ישראל עד המלחמה בתימן): תופסת ורוצה לגרום לאזור אבל הקהילה הבינלאומית כולה לתפוס שהדטנציה כללית נחוצה כדי ליצור מזרח תיכון של שגשוג, לא מבוסס רק על הכנסות טפיליות כגון כמחלצים
מזרח תיכון חדש שריאד מתכוונת להוביל - וכפי שמסביר מקור סעודי, "המזרח התיכון החדש שונא את המזרח התיכון הישן".
החות'ים מחזות לא דאבל אלא משולש, וזה לא מקרי שדוברם, מעין שר חוץ, אל עזי הביע "תודה מיוחדת" לסעודיה על חוסר הרצון שלה להצטרף למתקפות ארה"ב ובריטניה על תימן, והוסיף כי המיליציה "להוטה" להתחיל בשלום משא ומתן עם הממלכה: "צנעא (אומר הדובר כשהוא רומז שהמיליציות שולטות בבירה, ולכן הן מייצגות את תימן, עורך) מוכן לשלום עם ריאד למרות האתגרים שמציבים ארה"ב והקבוצות התימניות הקשורות אליה".
האיום על התעבורה המסחרית, שאיום שאיטליה היא אחת הקורבנות העיקריים ממנו, הוא חלק מ"משחק הדמים" הזה, משחק שאולי לא יוביל לעיוותים זמניים של המסחר, אך עלול להוביל לארגון מחדש קבוע של הסחר. יפגע באופן בלתי הפיך במדינה שלנו.
מול כל זה, ברור לחלוטין שהאינטרס הלאומי האיטלקי נמדד ומוגן בהתערבות איטלקית ואירופית ישירה, פוליטיקלי קורקט גם אם מבחינה מבצעית התערבות "קולקטיבית" רחבה, נאט"ו או לא רק נאט"ו, הייתה יעילה יותר. , עם כללי מעורבות ברורים ובאמת מרתיעים.
יש לתמוך באילו בקו החזית, לא להגביל אותם בסיכון של פחד (של פרשנויות) לגבור על יכולת ויכולת.
החשיבות הפוליטית של התערבות זו נעוצה גם בעובדה שמדובר במשימה אירופית שבה יש לאיטליה תפקיד מוביל; הוא ישמש לכסות, לתמוך ולהבטיח נתיבי ים שהם בסיסיים עבורנו וגם אם הבסיס ממוקם בלריסה שביוון, הפיקוד מופקד בידי איטליה עם אדמירל בתפקיד מפקד כוחות.
זהו צעד משמעותי עבורנו, עבור תפקידה של איטליה, עבור אבטחת הנתיבים הימיים העולמיים ולכן עבור האבטחה הקולקטיבית: זה יכול להיות סימן ראשון לתגובה אירופאית משותפת אשר עבור איטליה עולה בקנה אחד עם המדריך הששה חודשי של ה-G7, מעין של מיטת ניסויים, עם תקדימים בפגישות קודמות, בהתחשב בכך שבעתיד פגישות ה-G7 ישאפו לגבש יותר ויותר את המעקב הימי כהגנה על בטיחות ורווחתם של כולם.
כפי שנאמר בדיון האחרון בפרלמנט, כאשר ההיסטוריה מתקדמת, מאזנים נמשכים מחדש, עמים ומדינות יכולים להחליט להישאר בשורה השנייה ולעקוב אחר המשחקים שנכתבו על ידי אחרים, או שהם לוקחים על עצמם אחריות ומקבלים, כפי שברור, גם הם הסיכונים של המקרה.
שום דבר חדש תחת השמש, במיוחד עבור הזיכרון המערבי הקצר והלאביליות של הזיכרון הפוליטי הלאומי שלנו: למשבר הנוכחי בים סוף יש מקבילה, אם לא העתק, של "מלחמת הטנקרים" של שנות ה-80, עקובה מדם באותה מידה, אלא ש בזמנו עמדנו ליד החלון, וכל כובד משקלו של הסכסוך נפל על חיל הים האמריקני, תקדים שכדאי אולי לחזור אליו גם לאור הבלתי ידוע של מערכת הבחירות הבאה בארה"ב והאיזונים השונים שיכולים לנבוע ממנו. .
צילום: פתיחת חיל הים האמריקני (ה-USS STARK, FFG 58 פגיעת טיל - עיראקי Exocet - במאי 1987. ההדרן שעליו חולמים הגיבורים הנוכחיים) / חיל הים / קרמלין
