XNUMX חיילים איטלקים נפצעו במהלך העימותים בזבקאן. איטלקים רבים יתהו "אבל איפה זבקאן?" אחרים, אולי עם קצת ידע גיאוגרפי מדויק יותר, יתהו "אבל איך זה קרה?".
שאלות לגיטימיות אבל, אולי, חסרות משמעות. השאלה האמיתית יכולה להיות "מה חיילי נאט"ו עדיין עושים שם?", כאשר המונח החשוב הוא "עדיין".
על רקע אדישות כללית, משימת נאט"ו בקוסובו, שתמלא 24 בעוד מספר ימים, עלתה על כל משימת ברית אחרת מבחינת אריכות ימים, כולל המשימה הידועה לשמצה באפגניסטן, שבה נאט"ו1 היא הייתה מאורסת במשך 18 שנים (אוגוסט 2003 עד אוגוסט 2021).
Lאריכות ימים של משימה צבאית היא אף פעם לא סימן טוב: מצביע על כך שקיימת נטייה לתקן את היעדר פתרון מדיני בהסדרים צבאיים. יותר מדי פעולות "הבלתי נגמרות" של האו"ם הן הדגמה פלסטית לכך, אך למרבה הצער גם התערבויות נאט"ו באפגניסטן ובקוסובו יכולות לצערנו לאשר את תקפותה של התזה הזו.
כידוע, התערבות נאט"ו בשטח בקוסובו באה בעקבות מסע ההפצצות האוויריות של נאט"ו על סרביה וקוסבו בתקופה מרץ - יוני 1999. זו הייתה תקופה של אמינות רבה ולכידות רבה של הברית האטלנטית שהחל מדצמבר 1995 ( לאחר הכישלונות המזעזעים של האו"ם תחילה בסומליה ולאחר מכן בבוסניה), הוא ביסס את עצמו כארגון האזורי היחיד שיכול לנהל ביעילות פעולות לניהול משברים (לפחות באירופה).
בעוד מסע ההפצצות האוויריות נוהל בהחלטה אוטונומית של ה-NAC ללא "כיסוי" ממועצת הביטחון של האו"ם2 (ולמעשה באופן "מקרי לחלוטין" בבלגרד גם השגרירות הסינית נפגעה) התערבות כוחות היבשה של KFOR (שהחלה ב-12 ביוני 1999) בוצעה בהתאם להחלטת האו"ם 1244 משנת 1999.
אלה שנכנסו, כמו הסופר, לקוסובו ביוני 1999 עם יחידות נאט"ו הראשונות הבינו כמה "אי דיוקים" בחשבון CNN של המצב. בהחלט עמדנו בפני סכסוך בין עדתי אבל ה"קורבנות" לא היו כולם בצד אחד, כשם שה"מוציאים להורג" אפילו לא היו בצד אחד.
La רזולוציה 12443 זה היה ניסיון קלאסי לפגוע בשפה ובקנה, תוך התחשבות בהבדלי הדעות בעניין זה בין ארה"ב ורוסיה, שתיהן חברות קבועות במועצת הביטחון. באותה תקופה גם לא יכול היה להשיג יותר, וסתירות מסוימות היו נחוצות לפחות כדי להתחיל את התהליך.
תהליך שאחרי 24 שנים, לעומת זאת, עדיין נראה תקוע...
בעיית הקהילות הסרבית (המרכיבות כמעט את כל האוכלוסייה מצפון לנהר איבר ושאינן מכירות במולדתן בקוסובו ה"אלבנית") טופלה מאז ומתמיד במונחים של בטיחות האוכלוסיות הללו אבל לא של הכרה בלגיטימיות של שאיפתם להתאחד עם שלהם (בצדק או לא, מי יכול לסקור?) הם מחשיבים את המולדת האמיתית שלהם.
הכריזה על עצמאותה של קוסובו ב-2008 (יתרה מכך בניגוד לתכתיבי רזולוציה 1244) הגיב בצדק לציפיות הלגיטימיות של האוכלוסייה הקוסובארית-אלבנית והפך בשלב זה לצעד בלתי נמנע. יתרה מכך, ההכרה בעצמאות זו על ידי ארה"ב ומדינות אירופה שהכירו בה4אולי זה יכול היה להיות מותנה בפתרון מניעתי של הבעיה הקריטית ממילא של הקהילות הסרבית בצפון.
בשנת 2013, האיחוד האירופי הצליח לאפשר הסכם ראשון בין בלגרד לפריסטינה על העקרונות שצריכים לשלוט בנורמליזציה של יחסיהם. חלק גדול מההסכם התרכז במימוש "התאגדות הקהילתית של עיריות בעלות רוב סרבי בצפון קוסובו". הסכם שעם זאת, עשר שנים מאוחר יותר לא יושם.
למעשה, הקהילה הבינלאומית לא הצליחה לשכנע את שני הצדדים להגיע להסכם.
הרשעה (פחות או יותר מבוססת) של שני הצדדים כי עדיין יש להם סמכויות לא אירופיות (רוסיה, מצד אחד, ארה"ב וטורקיה, מצד שני) שתמכו במפורש או לא בתומכי "הקו הקשה" לא עזרה. .
נאט"ו עם KFOR עשה עבודה מצוינת ב-24 השנים הללו, אבל לא ניתן לייחס את הבעיה לממד הצבאי או הביטחוני של מיעוטים בלבד.
כעת יש צורך למצוא פתרון מדיני ונאט"ו, ככזה, אינו יכול לעשות זאת מכיוון שאין לו "יכולת פוליטית" להעדיף פתרון.
לארצות הברית יש את זה, שלמעשה הכתיב לעתים קרובות מאוד את קו מדיניות החוץ של הברית, אבל האיחוד האירופי באמת רוצה להמשיך להשאיר את הפתרון למשבר הזה לדיפלומטיה האמריקאית, שהיא באמת בתוך אירופה?
האם אנחנו באמת רוצים שהאיבר ייתפס כקו עימות בין נאט"ו לסרבים?
התעמולה הרוסית בהחלט מוצאת קרקע פורייה אצל כמה קיצונים סרבים, אבל זה אולי תלוי גם בריקנותן של ההבטחות שבלגרד מאמינה שקיבלה מאירופה.
התפקיד הצבאי של KFOR הוא ביסודו מוכל, תפקידו הפוליטי הרבה יותר רלוונטי, המעבר לכוח של האיחוד האירופי לא יהיה כרוך בבעיות מעשיות מוגזמות אבל זה יהיה איתות פוליטי חשוב.
האיחוד האירופי כבר נוכח בקוסובו עם EULEX, ובוודאי שתהיה לו אפשרות לנהל כוח בגודל קטן של KFOR.
האות, לעומת זאת, יהיה פוליטי. אירופה שלוקחת אחריות בגוף ראשון לבעיה הנוגעת לה. יתרה מכך, האיחוד האירופי בהחלט ייתפס בבלגרד (שם אנו עדיין זוכרים את ההפצצות של 1999 ושכבר הגישו בקשה להצטרפות ב-2009) באופן שונה מנאט"ו.
העובדה שהאיחוד האירופי וארה"ב אינם חלק ממנו וגם לא טורקיה, שיש להם אינטרסים גדולים בקוסובו, יכול להיות יתרון נוסף.
ברור שארה"ב וטורקיה יכולות להכניס מפתח להעברת אחריות לאיחוד האירופי, אבל אולי פעם אחת האיחוד האירופי (גם ביחס למה שהוא עושה כדי לתמוך באוקראינה) צריך להשמיע את עצמו.
1 אנו מתייחסים לנאט"ו ככזה, לא למדינות בודדות החברות בברית, כולל איטליה, הפועלות בפיקוד ארה"ב במסגרת "קואליציית הרצון" מבצע חופש מתמשך.
2 זה היה המקרה היחיד בהיסטוריה בת 74 השנים של הברית של מבצע צבאי התקפי שבוצע ללא החלטת מועצת הביטחון של האו"ם.
3 החלטה 1244, בין היתר, קבעה:
- ממשל זמני של קוסובו על ידי האו"ם (UNMIK)
- החזרת כוח אדם מהרפובליקה של סרביה לקוסובו כדי להבטיח את אבטחתם של אתרי מורשת תרבותית ודתית סרביה ועמדות גבול חיצוניות (שלמעשה מעולם לא יושם ולעתים קרובות היה זה KFOR שנטל על עצמו את הנטל הזה)
- החזרה לבתיהם של כל הפליטים (שלמרות המאמצים הבלתי מבוטלים של KFOR והקהילה הבינלאומית התאפשרה רק עבור פליטים אתניים אלבנים, בעוד שאלו ממוצא סרבי מעולם לא חשבו שיש תנאים ביטחוניים לחזרתם, לפחות דרומה של נהר האיבר)
- מצד אחד, בעד יצירת מוסדות פוליטיים אוטונומיים של קוסובו, תוך הבטחת הריבונות והשלמות הטריטוריאלית של הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה, בהתאם להסכמי הלסינקי משנת 1975 (מטרה שלמעשה קשה להשגה)
- פירוק התצורות החמושות של אלבני קוסובאר, שלא היו צריכים להפוך לכוח צבאי (כפי שקרה בהכרח לאחר הכרזת העצמאות)
- השקה בהנחיית האו"ם של תהליך שלום שייקח כאסמכתא את הסכמי רמבוייה (שלא נחתם מעולם על ידי סרביה) להגדרת מדינת קוסובו עתידית כמחוז עם אוטונומיה רבה אך לא כמדינה עצמאית.
4 יתרה מכך, חלק מהמדינות החברות באירופה הן בנאט"ו והן באיחוד האירופי, כמו ספרד, יוון, סלובקיה ורומניה, מעולם לא הכירו בעצמאות קוסובו.
צילום: משרד הביטחון
