הפלישה לעזה. מסע אל הכניסה לגיהנום

מ-7 באוקטובר 2023 הפכה רצועת עזה ל- דימו בורגיר של המזרח התיכון, אולי של הפלנטה. מה הקשר לאיסלנד לפלסטין, אפשר לומר.

זה נכון, דימו בורגיר פירושו "מבצר אפל" והוא השם שניתן לתצורה געשית איסלנדית אשר, על פי אגדות מקומיות, מהווה את הכניסה לגיהנום (תמונה).

אותו חלק בלתי מסביר פנים של האדמה השוכן בשטח ישראל שהוא רצועת עזה, מנקודת מבט צבאית, אנו יכולים לראות בו לכל דבר ועניין. מִבצָר, הן בשל גודלה הקטן (360 קמ"ר, שטח הפנים של עיירה כמו Enna, כביכול), והן בשל רמת העיור, הכוללת מבנים גבוהים ומבנים נמוכים הנשענים זה על זה, כדי ליצור מבוך שבו דחוסים יותר מ-2.226.000¹ תושבים (באנה יש 25.000 ובעיריות איטלקיות גדולות בהרבה עדיין יש פחות). מתוכם, למעלה מ-1.400.000 פליטים פלסטינים.² אף על פי כן, היום יותר מתמיד, התבוללות בכניסה שלגיהנום למרבה הצער, זה נראה יעיל. זה נועד גם לתנאי החיים של האנשים שחיים שם וגם למה שתתחייב פעולה צבאית רחבת היקף בתוכו מבחינת לחימה.

ניסיתי את כוחי בלימוד א הכנה מודיעינית של סביבת ההפעלה (IPOE) ממהר לנסות לדמיין מצד אחד מה יכולות להיות ההשלכות של כניסה עם כוחות היבשה צבא הגנה לישראל (צה"ל) בשטח כמו זה שתואר בקצרה ומצד שני להבין כיצד פעלו מחבלי חמאס לפתיחת הפיגוע שהישראלים הגדירו כעת כ"11 בספטמבר" שלהם.

נתחיל מאזור המבצעים, ונגביל אותו תחילה לרצועת עזה ולאחר מכן לאזור המיושב של עזה, כדי לבחון כמה היבטים מפורטים יותר.

רוחב החזית משתרע על כ-40 ק"מ, עומק הרצועה הממוצע הוא כ-9 ק"מ. באזור זה ישנם חמישה מרכזים מיושבים עיקריים, מיושרים מהותית וממוקמים בכיוון צפון-מערב/דרום-מזרח, כדלקמן:

• 
  

  העיר עזה, עם הפרברים ג'בליה, בית להיא ובית חאנון מצפון מזרח;

• דיר אל-בלח;

• חאן יונס ואבסאן אל כבירה;

• רפיח, עיירה על הגבול עם מצרים, שמחציתה נכבשת על ידי שני מחנות פליטים. בדרום המדינה נמצא נמל התעופה הבינלאומי יאסר ערפאת, שאינו שמיש מאז 2005.

בנוסף לאזורים המיושבים ולשדה התעופה לשעבר, אחרים k-שטח הם מיוצגים על ידי שבעת השערים הפזורים לאורך המכשול שנבנה בהנהגתו של ראש ממשלת ישראל יצחק רבין, שישה מהם ממוקמים בין הרצועה לישראל ואחד בין הרצועה למצרים. המכשול, שתוכנן מטעמי ביטחון, מורכב מגדרות תיל עם עמודים, חיישנים ואזורי חיץ לאורך הקרקע הגובלת עם ישראל; בקירות פלדה או בטון לאורך הגבול עם מצרים.

מתוך שבעת השערים המקוריים, רק שלושה נותרו פתוחים היום. לאחר הטלת המצור על ידי ישראל ב-2007, נסגרו בהדרגה כל המעברים מלבד אלו בארז ורפיח המיועדים לתנועת אנשים ומעבר כרם שלום המיועד להובלת סחורות.

מעבר רפיח הוא היחיד המאפשר מעבר בין מצרים לעזה, ולכן מהווה קשר חיוני בין עזה לשאר העולם הערבי, במיוחד לאחר שכוחות ישראליים הרסו את נמל התעופה הבינלאומי יאסר ערפאת.

מעבר ארז, המוצב בשליטת הצבא הישראלי, ממוקם בצפון רצועת עזה והוא מעבר הגבול היחיד המאפשר לפלסטינים מעזה לנסוע לגדה המערבית הכבושה מבלי לעבור דרך מצרים או ירדן.

מעבר כרם שלום נמצא בסמוך לגבולות בין מצרים, עזה וישראל; הוא משמש בעיקר לתנועות מסחריות בין רצועת עזה לישראל ולעיתים כחלופה למעבר רפיח למעבר אנשים.

מאז 2007, ישראל אסרה על רשימה ארוכה של סחורות להיכנס לעזה, כולל פריטים שהיא מחשיבה שימוש כפול, כלומר מתאים לשימוש אזרחי, אך יכול לשמש גם למטרות צבאיות.

את השערים הנותרים סגרה ישראל שוב מסיבות ביטחוניות; הם מעבר קרני, מעבר סופה, מעבר נחל עוז ומעבר כיסופים. האחרון ממוקם מזרחית לחאן יונס ולדיר אל-בלח ונסגר ב-2005 לאחר התנתקותה של ישראל מעזה.

לפיכך מובן שמבחינה טקטית, השליטה בגישה זו לרצועת עזה היא יסודית לכניסה לאותו שטח עם כמויות גדולות של חיילים. באופן דומה, לעורקי הדרך יש חשיבות חיונית שכן הם מהווים את קווי התקיפה האפשריים לעבר היעדים המיוצגים על ידי המרכזים המיושבים.

אציין את שלושת העיקריות, המאפשרות מעבר עם עמודי מיכלים הן בשל מידות הכבישים והן בשל תנאי הבטיחות היחסית שניתן לקבוע בשלב התנועה למגע. הראשון הוא הכביש 25 אשר, לאחר שחצה את צק פוינט של נחל עוז, מקבל את השם "בגדד" וזורם ללב העיר עזה; השני הוא ה דרך כיסופים, הרחבה של כביש 242, המוביל ללב הרצועה, ב לְהִשְׂתָרֵעַ אזור עירוני הנמשך לאורך לכל אורכו. אין זה מקרה שמעבר כיסופים שימש כבר בעבר כנקודת כניסה לטנקים ולכלי רכב צבאיים ישראלים במהלך פלישות צבאיות לעזה;³ השלישי יהיהכביש 10 שמגיע לרפיח, לאורך הגבול עם מצרים. וזו בעיה.

בהתחשב בכך שהמצרים לא יסתכלו בעין יפה על עמודים של כלי רכב צבאיים ישראלים בגבולם, אז תוכל ישראל לנצל את אזור החיץ ברוחב 200-300 מטרים ובאורך 14 ק"מ, המכונה "דרך פילדלפי". האפשרות להיכנס לרצועה במסלול אחרון זה אינה מעשית; זו הסיבה לקמפיין פסי-אופס נערך על ידי הספר עם עלונים המזמינים את האוכלוסייה הפלסטינית להתפנות מהאזור על ידי תנועה דרומה, כדי לאפשר קרב נגד חמאס שלא מערב אזרחים חפים מפשע. לכן, זה יהיה הפתרון ה"אופטימלי", אם ניתן להשתמש במונח הזה בהקשר כזה, זה ייתן לאנשים המסכנים הללו את האפשרות לקבל סיוע הומניטרי דרך המסדרון המצרי, בדרכים ובזמנים שבהם קהיר תאפשר.

לאחר שהגיע למרכז הרצועה דרך כיסופים, לכן, על היחידות הישראליות לבצע תנועה אורכית לאורך הכביש המהיר צלאח אל-דין, בכיוון דרום-מערב כדי להגיע לרפיח. משימה מעט מפרכת בהתחשב בסוג הצפיפות העירונית שתוארה לעיל ובקשיים שייתקלו בהם יחידות חי"ר ושריון, שיהיו מעורבות ללא הרף בלחימה ארוכה ומתישה מבית לבית.

הבה נבחן גם רק את העיירה עזה, שתוכניתה מוצגת על פי מה שמכונה מודל "הלווין". זה מורכב מא אשכול מרכזי וגדול יותר מבניינים שמהם רחובות הבנויים כמו קורי עכביש מובילים לאזורים עירוניים קטנים אחרים (במקרה שלנו, הפרברים שהוזכרו קודם לכן). קווי תקשורת נוטים להימשך סביב האזור העירוני המרכזי והגדול יותר. גם הכוחות הישראליים וגם החמאס יודעים היטב מה זה אומר לעסוק בלחימה עירונית. מחבלי חמאס, במיוחד, בהחלט נהנו מהלקחים שנלמדו ממדריכים מוסמכים, בין אם הם איראנים או, בעקיפין, אפילו רוסים.

קרב גרוזני שנלחם במהלך מלחמת צ'צ'ניה השנייה בשנת 1999 (תמונה) הוא ספר לימוד. החוויה שחיו הרוסים ממקור ראשון הפכה למורשת משותפת, שתועבר לכל הלוחמים אשר, בתפקידים שונים, מאומנים על ידם. ובסוריה הקרמלין סיפק ייעוץ והדרכה לאנשי המיליציה הפלסטינית של החטיבה ליווה אל-קודס, מאות מהם מועסקים כדי להילחם ולתמוך בקשרים עם הכוחות של האליטה סורים ועם מפלגת הבעת'.⁴ לא הייתי פוסל למידה דרך אוסמוזה של ידע בין הארגונים הפלסטינים השונים בכלל.

השאפתניים מצב סיום המתווה שר הביטחון הישראלי, כלומר הבטחת ביטחון ישראל מהאיום המגיע מעזה "באופן סופי", מרמזת בהכרח על ביצוע פלישה לרצועה, על כל ההשלכות של המקרה.

צריך לומר, קודם כל, את זה לחימה במרכזים מיושבים מציבה קשיים גבוהים לתמרון של חיילים משוריינים. אלה בהחלט אינם יכולים לנוע ללא התמיכה וההגנה של חיל הרגלים אשר, בעיקר ברגל, חייב להבטיח בטיחות כדי לאפשר לכלי הרכב להתקדם בין סכנות הסביבה העירונית.

הלחימה העירונית מתפתחת הלאה חמש רמות: מפלס הרחוב, פנים-בניין, בניית גגות, מימד אווירי ו, בסופו של דבר, תת קרקעי. לא ידוע כמה מנהרות יש היום וצה"ל⁵ הוא ביצע התערבויות רבות כדי להשמיד אותם. מבצעים רבים בוצעו על ידי הצבא הישראלי לפירוק הרשת, ובתים בהם התגלתה גישה למנהרות נהרסו באופן שיטתי. אני רוצה לזכור את המבצע קשת בענן של מאי 2004, שמטרתו בין השאר להרוס מנהרות תת-קרקעיות ולפגוע בתשתיות טרור באזור. למרות זאת, חמאס המשיך להשתמש בהם למטרות צבאיות.

האפיזודה המרעישה ביותר מתחילה בשנת 2006, אז נחטף חייל ישראלי, גלעד שליט, ושוחרר לאחר חמש שנים הודות לחילופי שבויים עם למעלה מאלף אסירים פלסטינים. גם ב-2006 הכריז על כך מספר שני של חמאס, איסמעיל הנייה הקבוצה בנתה רשת מנהרות נרחבת פי שניים מזו ששימשה את הקומוניסטים נגד חיילים אמריקאים במלחמת וייטנאם.⁶ רשת המנהרות מתחת לעזה, לעומת זאת, לא רק הורחבה לשטח ישראל.

דרך פילדלפיה, שהוזכרה קודם לכן, שנבנתה בדיוק כדי למנוע תנועה בלתי חוקית של חומרים (כולל נשק, תחמושת וסמים) ואנשים בין מצרים לרצועת עזה, עם זאת נעקפה על ידי הפלסטינים, אשר במהלך השנים יצרו כביש צפוף רשת מנהרות תת קרקעיות להברחות, ממש באזור רפיח.

על כן, חמאס ניצל לאורך השנים את המנהרות בין הרצועה למצרים לייבוא ​​לא חוקי של נשק ורכיבי חימוש בסיוע מעל כל איראן וסוריה ובכך הצליח להרחיב משמעותית את הארסנל שלו. בשל מאפייניה, המחתרת מציעה הזדמנויות גדולות ומסתירה סכנות גדולות בלחימה.

לאור הדברים שנאמרו עד כה, צריך להיות כמעט אינטואיטיבי להבין לאילו סיכונים הישראלים צריכים להתמודד בכיבוש עזה. הבעיה היא לא רק ביכולת לכבוש את העיירות בזו אחר זו, אלא גם בשמירה עליהן. יחידות התמרון הגדולות של צה"ל הן אוגדות דרג אוגדתיות ובעיקרן אוגדות שריון. אלה, מן הסתם, בכוח העבודה שלהם יכולים לסמוך על מרכיב החי"ר ההכרחי שהזכרתי, המיוצג על ידי חטיבות חי"ר קלות (מוטוריות) וכבדות (ממוכנות). בטקטיקה הישראלית, אני חוזר, את התפקיד המרכזי ממלא רכיב הטנק, המאומן לתמרן במרחבים הגדולים שמציעים שטחי לחימה בשדות פתוחים ובעיקר מדבריים. זה לא המקרה.

הדגם הופך מסובך יותר עקב ההריסות שנגרמו מההפצצות האינטנסיביות ברצועה, מה שמקשה עוד יותר על תנועת כלי הרכב הקרביים, כתוצאה ממה שנקרא חסימה: עקב מרחבים צרים, רשת כבישים מוגבלת ונוכחות מכשולים, ניידות היחידות על כלי רכב, אך גם ברגל, מתדרדרת משמעותית.

הנה אם כן הטנקים המרכבה, שבכל גרסאותיהם תמיד ייצגו את ה"איילים" של צבא ירושלים ושגם היום חייבים להתפשט לרצועה, מציגים כמה פגיעות.

נכון גם שצה"ל מצא את עצמו מזמן תחת איום של טילים נגד טנקים, בעיקר מתוצרת רוסית/סובייטית. ב-1973 הם היו i סאגר בשימוש חי"ר מצרי באזור סואץ; בשנת 1982, בלבנון I המרכבה Mk אני גם נאלצתי להתמודד עם RPGs. ואז הגיעו הטילים גְזִיר, מועסק על ידי חיזבאללה מטעם i המרכבה Mk II בהקשר ההררי והעירוני של דרום לבנון. האיום הגובר על כלי הרכב הישראליים הוביל לפיתוח גרסאות מעודכנות של הטנק: ה המרכבה Mk3 III וגרסת Mk IV החדשה והמשופרת שהוכנסה לשירות בשנת 2004. במהלך הלחימה נאלצו הישראלים לבחון בשריון משלהם את החידושים הבאים של טילי הנ"ט המיוצרים ברוסיה ובאיראן: קורנט-E 9P133; ה מטיס-M 9M131; ה קונקורס 9K113; ה גְזִיר 9K111, ה-RPG-29, בין היתר.

אנו מגיעים לימינו, כאשר משרד הביטחון וצה"ל הכריזו על כניסתו לשירות של טנק הדור החמישי, המרכבה ברק, תוצאה של חמש שנים של פיתוח. הדוגמאות הראשונות הוקצו לגדוד השריון 52 של חטיבת השריון 401.

כמה נתונים על מאפייני העגלה:

טנקי ברק מצוידים ב"תשתית חיישן אמינה נרחבת" לאיתור מטרות, וניתן לשתף מידע מודיעיני בין הטנק ליחידות אחרות של הכוחות המזוינים, מה שיהווה "מהפכה של ממש בשדה הקרב". "טנק ברק יחזק את יכולות זיהוי האויב ויאפשר לחימה מול אויב עם זיהוי מופחת ובכל תרחישי הלחימה, בשדה הקרב הנוכחי והעתידי, מול מכלול האיומים הקיימים לתמרון הכוחות", הכריזו במשרד. מערכות אלו מאפשרות לצבא להילחם כשהטנק אטום לחלוטין, ללא דלתות פתוחות, בניגוד לתכנונים קודמים של המרכבה שבהם מפקד הטנק חשוף יותר לירי צלפים או מסוגל פחות לראות את סביבתו.⁷

אנו מקווים שכן עבור הצוותים שיצטרכו להשתמש בהם.

עם זאת, התבוננות נוספת נוגעת לכמות הכוחות שיוקדשו למבצע קרקעי מסוג זה. להתקפה על גזרה ועם המאפיינים של זה שצוין יש צורך בשתי חטיבות לפחות, אולי יש לכלול גם גדודי צניחה יותר עבור סוג ההליכים הטכניים-טקטיים מאשר לשימוש ביעדי עומק, שכן זה באמת מוגבל. אולם הבעיה האמיתית היא קונסולידציה, לאחר שהיעדים הושגו.

הכרחי שתהיה לפחות אוגדת חי"ר נוספת לשליטה נרחבת בשטח הכבוש, בשלב כה עדין. כל זה יכול לרמוז על הצורך בשחרור יחידות מגזרת הגדה המערבית, שם יש לישראל כיום את הריכוז הגדול ביותר של צבאה. לחילופין, היא יכולה להמשיך להרוס את כל האזור בהפצצות חסרות הבחנה, כדי להפחית ככל האפשר את רמת האיום.

בכל מקרה, מרחץ דמים, מצד זה או אחר. או שניהם.