"הגרמנים ברוסיה הפסידו בגלל לוגיסטיקה". את הקונספט המאוד פשוט הזה הסביר לי דוד - ותיק אלפיני מאמיר - שהוסיף: "אתה יודע למה הרוסים חוששים מהאמריקאים? בגלל הלוגיסטיקה שלהם. הם לא מפחדים מאף אחד אחר, הם יכולים לנצח כל צבא שמאתגר אותם במגרש שלהם, בטווח הארוך. אבל הם חוששים מהיכולת הלוגיסטית של ארה"ב, מהיכולת שלה להשתמש בזמן כ"נשק".
הוא לא אמר שום דבר אחר. הוא תמיד סירב לדבר איתי על מה שהוא ראה ועבר באותן שנתיים מפחידות של חייו.
לאחר מכן, כשמצאתי את עצמי חושב כמו חייל, מעריך טקטיקות ואסטרטגיות של קונפליקטים בעבר, קורא ומקשיב לסיפורי היסטוריונים ולניתוחים של חוקרי הצבא המוערכים בעולם, לא יכולתי לעשות דבר אחר, עמוד אחר עמוד, סימפוזיון לאחר סימפוזיון, אבל מוצא את עצמי אני מסכים עם דבריו הפשוטים של דודי האלפיני.
"לוגיסטיקה" לכן...
יש סרט מאוד מוכר ("קרב הענקים"), שבו קצין טנק גרמני יוצא דופן, מוותיקי ה-מבצע ברברוסה, בדצמבר 1944 בארדנים מציגה חבילה שנתפסה אצל חייל אמריקאי שנתפס: עוגת שוקולד מבוסטון, שאמו של הרגל האמריקני שלחה לחג המולד.
נהג הטנק, ברגע המדויק, מבין שהמלחמה אבודה: אי אפשר לנצח אומה שמשתמשת במטוס צבאי, שטס ללא פגע מעל האוקיינוס האטלנטי, כדי לשלוח ממתקים לחזית.
אפילו לא ספינה, שכבר הייתה משמעותית, אלא מטוס! הגרמני הוותיק ידע זאת: זה היה, והוא, כוחה שאין שני לו של הלוגיסטיקה.
אפילו נפוליאון היה מודע לכך. הוא זה שאמר: "צבא צועד על בטנו". כפי שאני בטוח שכל גנרל מכיר את העיקרון הצבאי המהותי הזה: אספקה יעילה טובה רק כמו הטקטיקה האפקטיבית ביותר.
כמו היטלר 130 שנה מאוחר יותר, נפוליאון נתפס על ידי הצורך להציל את עצמו, כאילו אותם שטחים עצומים היו סוג של מקלט, התקווה האחרונה לגאולה אישית לטעויות שנעשו במקום אחר, מתוך אמונה בכך שהוא יכול לפייס את זעמו של אלוהי המלחמה שהם עצמם זימנו. והלוגיסטיקה, מי הבת האהובה על האל הזה, הוא יכול לקרוע: כדור אחר כדור, מנה אחרי מנה, ליטר דלק אחרי ליטר דלק, טיל אחרי טיל, מזל"ט אחרי מזל"ט, יום אחרי יום, קילומטר אחרי קילומטר...
שום דבר לא השתנה!
נראה שפוליטיקאים אירופאים, איטלקים בפרט, אבל גם מורים אמריקאים, מבינים שהם לא למדו את הלקח במלואו. והחשבון לשלם עבור בורות מצערת זו מסתכן בחוסר קיימא עבור יבשת שלמה. ובמשך עשרות שנים.
היום, הרבה יותר מאתמול, חייל חי"ר צורך מזון, תחמושת וציוד בשווי אלפי יורו ליום. העלות הגדולה ביותר, ללא ספק, מיוצגת על ידי הובלה של חומרים אלה מהמחסנים לאזור הפעילות בחזית.
זמינות הכסף אינה המגבלה היחידה: זה עצם המבנה של המנגנון הלוגיסטי והיצרני שמייצג את יכולות הלחימה האמיתיות של אומה.
האם הגיע הזמן שנתמודד עם המציאות?
כאומה, אין לנו את המשאבים לנהל התקשרויות "הקרנת כוח" צבאית מעבר למבצעים ברמת הגדוד או החטיבה, לתקופות ארוכות.
באופן פרדוקסלי, זה עולה לנו פחות לשלוח לוחמים לבסיס קדמי כלשהו, או כמה פריגטות בסיור מול חופי אזורי מלחמה, במונחים ארגוניים.
אבל, אפילו להודות שאנחנו יודעים איך לארגן את עצמנו, אם כמו תמיד בסופו של דבר זו תהיה רק שאלה של כסף (ראו את התקציב הפרו-אוקראיני שנדון מחדש בקונגרס האמריקאי), אז אל לנו לשכוח, באופן פרגמטי, ש ה"חשבון השוטף הלאומי" שלנו מתחיל מא יתרה באדום של 3000 מיליארד יורו, על אודות.
כאזרחים משלמי מסים וגם, אם לא מעל הכל, כאבות ואימהות לילדים בגיל הרך לשירות צבאי, אולי בזה אנחנו צריכים למקד את השיקולים הכי "ריאליים" שלנו היום.
תמונה: סטילס מהסרט "קרב הענקים" (1965)
