הנפקד הגדול בשולחנות הבינלאומיים. מה שכלכלנים ומומחי מדיניות רבים חוקרים כיום הוא דווקא היעדרן של מדינות מודרניות במדיניות חוץ מרחיקת לכת. מארה"ב לצרפת, לאיטליה, נראה היום כי העולם נתפש כמאגמה בלתי ניתנת לשליטה, שאתגריה נמלטים מכוחם התכנוני של ממשלות. בעיקרון אתה גולש על הראייה.
למעשה, כמעט כל המדינות החשובות במערב מעדיפות להכפיף את אפשרויות מדיניות החוץ שלהן לצרכים המיידיים של מדיניות הפנים. וכך הדיאלוג בין מדינות, שיכול לשמש בדיוק כדי למנוע אסונות, הוא הנעדר הגדול בזירה הפוליטית העולמית. דוגמה מובהקת לכך היא המקרה שאפילו ממשל טראמפ מעולם לא השלים את המינויים למשרד החוץ, באופן כזה מדיניות החוץ האמריקאית בעצם הגיעה לידיהם, כביכול, מה שנקרא "פועל" ללא כוח, עם כל השלכות המקרה.
"אמריקה ראשונה" הייתה והינה המוטו של הנשיא החדש, מדיניות של "כניסה מחודשת" בגבולות הלאומיים שהחלה כבר עם הממשל הקודם והואצה בזו הנוכחית. לא שונה מדי המקרה של בריטניה הגדולה, שלמרות מכונה דיפלומטית מושלמת, עדיף לבודד מהתרחיש הבינלאומי ומהפך מלא בהשוואה לעבר עם ברקזיט בהתהוות. גרמניה, מצדה, מתמקדת במקום זאת בתיקים אירופיים ובהופעתם מחדש של כוננים אנטישמיים שנאת זרים.
המדינה האירופית הפעילה ביותר על הבמה העולמית הייתה באופן מסורתי המדינה הצרפתית, אך החששות המקומיים מגבילים את החזון העולמי של נשיאה שמשלם, בין היתר, את מחיר ההטפה היטב ומגרד רע, ורוצה לעקוב אחר החלום. של אירופה הצרפתית למרות הצהרותיה האומניות להיפך.
נראה כי איטליה ויתרה על כל מחויבות למדיניות חוץ. משבר חזון זה שהמערב הדגיש אינו משתקף במזרח. רוסיה, סין, טורקיה הגדירו ומיישמות קווי פעולה ארוכי טווח הנובעים מאסטרטגיות מדויקות המעניקות קוהרנטיות וחתירה לפעולתן הן בתחום הצבאי והן במדיניות החוץ הכללית, כפי שנראה בסוריה, בים התיכון, ב ים סין, מזרח אפריקה (כולל דרך משי) וכו '.
ואירופה? לאחר שבנו שוק גדול, הבטיחו זכויות וחירויות יסוד של אזרחיה, לאחר שבנו יסודות של מדיניות כלכלית משותפת, נראה כי התהליך נעצר כעת. כדי לשחזר את כוחו של האיחוד האירופי, יהיה צורך בוויתור מוחלט על הריבונות הלאומית של המדינות הבודדות, כדי ליצור פדרציה של אזורים אוטונומיים למחצה (אך לא יותר מדי), עם מדיניות זרה, צבאית ומקרו-כלכלית המובלת על ידי ממשל מרכזי. לאחר הימנעות ממטבע כסף, יהיה צורך לאבד עוד אחד מעמודי התווך המזהים של אומה עצמאית, כוחותיה המזוינים.
במשך תקופה ארוכה איטליה ראתה בעין יפה את ההשערה הזו מכיוון שכמדינה שהובסה על ידי בעלות הברית היה מדובר בהפסד מועט, כעם שכבר בעל ריבונות מוגבלת, ויותר מכך לא סובלני כלפי העולם הצבאי.
המעמד הפוליטי שלנו בירך על השערה זו כדי להיות מסוגל להתרכז בניהול הכוח, ללא האחריות לביטחון ולאינטרס לאומי, כפי שהועבר תחילה לארה"ב ולאחר מכן בסופו של דבר לאירופה.
כיום הלאומיות נולדת מחדש באירופה שהוחלשה על ידי הגדלת היקפה ל -28 מדינות שאינן אחידות מאוד מבחינת התרבות והערכים המכוננים. מאירופה של 6 עמים של מטריצה לטינית וגרמנית, לא במקרה תחת הדחף האמריקני של ממשל בוש, הערימה הנוכחית הועברה. הברקזיט הוא המקרה הניכר ביותר של כוחות צנטריפוגליות בעיצומן המונעים על ידי "דחיית" רעיון אירופה אשר נתפס יותר ויותר כזר לאידיאלים הראשוניים המשותפים למייסדים.
השאלה היא מה התפקיד של איטליה בתרחיש זה יכול להיות. מבחינה גיאופוליטית, למעשה, ארצנו היא ארץ של "אמצע": לא במרכז המסה האירופית היבשתית כמו גרמניה או צרפת, כבר לא הגבול המתקדמת של האימפריה האמריקאית, אבל עדיין הרחבה הדרומית של "אירופה לעבר הים שעדיין חשוב כמו הים התיכון. מעמדה זו, איטליה נאלצה תמיד להביט גם במערב וגם במזרח. מכאן הנטייה הטבעית לשכפול הישות שלנו באירופה, שאותה רואים השותפים כטיפוס בלבנטין, ומנסים לשחק בו זמנית על טבלאות מרובות.
בעבר, המדינה שלנו, למרות היותה קשורה לארצות הברית במלחמה הקרה, מעולם לא חדלה לנסות לפתוח את החלל שלה ברבעונים גיאוגרפיים חלופיים, בניסיון בדרך זו לאזן ולהפחית את ההשלכות של הקשר עם אמריקה ( את היחסים המיוחסים עם חזית השחרור הפלסטינית בימי אנדריוטי וקרקסי, בתמורה להשעיית פיגועים באיטליה).
מאז סוף המאה הקודמת נראה כי אפילו קווי הפעולה הנותרים לרשות ממשלות איטליה בחו"ל מאבדים תאוצה. דעיכת האינטרס של ארצות הברית באיטליה, יחד עם הוויתור על המולטי-צדדיות, הגלומה בסחף הריבוניסטי, חושפים את אופיו של כלי חרס באיטליה בין כלי הברזל בזירה הבינלאומית. חוסר הרלוונטיות הצבאית האיטלקית, הן מבחינת אמצעים ואולי מעל לכל הרצון / אמינות השימוש בה לפעולות בעלות אינטרס לאומי, היא ללא ספק אחת החולשות שמקשות על איטליה בפיתוח מדיניות פונקציונלית אוטונומית, בתרחישים של משברים עמוקים ומצבים מורכבים כמו אלה של צפון אפריקה והמזרח התיכון. הגישה של רוסיה בהחלט הופכת את ההקשר למסוכן יותר. לאחר שנסגרה לעצמה, היא מוכנה כעת ליצור קשרים עם כל מי שיוכל לממש את מדיניותה הצארית כלפי הים החם ובמפתח אנטי-אירופי, שלא לעיתים רחוקות בהתאם לדחפיו של הנשיא טראמפ, גם אויב של אירופה חזקה ומגובשת.
אפילו טורקיה מפתחת מדיניות ניאו-עות'מאנית הרואה שהיא מתנגדת בהצלחה לאיטליה, למשל, בשיפור שדות הגז הטבעי במזרח הים התיכון, ללא כל סימני התנגדות והכלה של ממשלת איטליה. בלוב, איטליה בצרות, מנווטת ככל האפשר בין צרפת, קטאר, איחוד האמירויות הערביות, מצרים וכמובן רוסיה.
יאלטה הטיל על איטליה את חסותה של ארצות-הברית, שקבעה את מדיניות החוץ שלנו מן התבוסה ההרסנית של מלחמת-העולם השנייה ועד היום, המאפשרת למעמד הפוליטי שלנו להתמקד אך ורק בפוליטיקה הפנימית, בעקביות במעמדה של מדינה מובסת הכבושה / מובטחת צבאית על ידי המעצמות המנצחות.
עם אובדן הערבות וההגנה על הדוד סם, האם המעמד השליט החדש שלנו יוכל לעמוד בפני התוצאות שהחיפוש אחר הריבונות הלאומית יכפה?
מהחתך ה -11 לתקציב הביטחון, בהמשכיות עם רוב הממשלות הקודמות, לא נראה שיש שינוי.
(צילום: נשיאות מועצת השרים / אליסאו)
