חיילים או שוטרים?

מי שחי בערים איטלקיות גדולות רגיל לראות כיום חיל מצב קבוע של חיילים חמושים מול "נקודות רגישות", או למי שמתגורר בבירה, מול "ארמונות הכוח".

מבצע "דרכים בטוחות", שנחנך ב-2008, הוא כיום המשימה החשובה ביותר מבחינה מספרית של הצבא האיטלקי.

המבצע הוקם עם חוק הצו מס' 92 מיום 23 במאי 2008 ולאחר מכן הומר לחוק ב-24 ביולי שלאחר מכן.

לאחר מכן הוא הוארך עד 30 ביוני 2015, (עם גידול במספר אנשי הצבא המועסקים מ-3.000 ל-4.500 חיילים וב-600 ל- אקספו 2015), לאחר מכן, עד ליום 31 בדצמבר של אותה שנה, ולאחר מכן להארכה נוספת לשנים הבאות.

בקיצור, 14 שנים לאחר הקמתה, נראה ש"דרכים בטוחות" עדיין לא הגיעה לסיומה.

עם זאת, השימוש בצבא לתמיכה במשטרה (על כל תמיהותיה) הוא בהחלט לא חידוש עבור המדינה האיטלקית אלא שורשים במאה התשע-עשרה, כלומר מאז השנים הראשונות של האיחוד הלאומי. בין השנים 1861 ל-1865, הצבא המלכותי עסק בכ-120.000 איש בפעולות של נגד גרילה מכוון למיגור התופעה של שוד. לזה האחרון התווסף גם פשע מאורגן (מאפיה וקמורה) שכנגדו הוכיחו סמכויות המדינה האחרות (גם אז, ndd) חסרי אונים, לא יעילים ולעיתים קרובות, מזימה.

פעולת החיילים התבטאה בעיקר בהתמדה של חוליות בכפרי הכפר הקטנים, על מנת להרגיע את המעמד הגדול של בעלי האדמות, יעדים תכופים להתקפות שודדים. נכון גם שבתקופת המבצעים נגד השודדים עוד עסקו החיילים בסיורים ארוכים באזורים כפריים והרים, נתונים לסכנה מתמדת של מארבים של שודדים.

יש להדגיש כי השודנות של דרום איטליה הייתה תופעה פוליטית-חברתית מורכבת מאוד ובחלקה הייתה איחודה של ממלכת איטליה. לכן בהחלט לא ניתן היה להילחם בה ולהשמיד אותה באמצעות שימוש בכוח צבאי בלבד, עד כדי כך שרבות מהגורמים שיצרו אותה שורדות ועדיין מתבטאות היום בפשע המאורגן.

לאחר שהסתיים מצב החירום הדרומי, בין סוף המאה ה-800 ל-1922, התהפוכות החברתיות ובעיקר התסיסה בערים ובאזורים הכפריים בצפון, שנגרמו בשל האומללות והחינוך הלקוי של מעמד הפועלים, הביאו להפגנות אלימות נגד כוח מרכזי.

ב-8 במאי 1898, לרגל המהומות הקשות במילאנו שנגרמו מהעלייה החדה במחיר החיטה, הורה הגנרל בבא בקאריס לחיילים לירות בפורעים (אפילו עם תותח), והרג 80 איש.

מדוע נקרא הצבא לתפקיד כזה?

מצד אחד, המדינה הליברלית של סוף המאה התשע-עשרה לא הצליחה לפתור את הבעיות החברתיות והכלכליות החמורות והאטוויסטיות של המדינה; מנגד, בשל הגירעון הכרוני בתקציב, לא הייתה אפשרות להקצות (כמו כיום) מספר מספיק של כוחות משטרה לשליטה בשטח. כתוצאה מכך, לנוכח ריבוי הסכסוכים החברתיים והחרפת המתחים הפנימיים, הפנייה לצבא בצורה מסיבית יותר ויותר הפכה לפתרון חובה, להרגל ולא לחריג.

הקורבן הראשון של מדיניות זו היה הצבא עצמו שהפך למעין כוח חצי שירות, זול וטוב לכל מקומות עבודה, עם קצינים ותחתונים בשכר מועט ומטופלים רע כמו גם מחלקות שעברו מצד לצד, מבותרות ונלקחות ממפקדיהן.

הגנרל דה צ'ורנד דה סנט יוסטש כתב על כך ב-1929: "השימוש הנרחב בהסחת דעת של יחידות רבות וחזקות של חיילים מהייחוס הרגיל שלהם בכל רשרוש של עלים, כדי להעמיד אותם לרשות רשויות הביטחון המדיני והציבור, שגרם להגשת בקשות חזקות לגברים, לכסות בכל אירוע את אחריותו שלו. , תרם לדלקת אי הנוחות של הצבא. מחלקות אלה נאלצו להישאר בטלות בצריפים, או בחדרים אחרים, מצומצמים ועובשים בדרך כלל, שם לחייל לעתים קרובות לא הייתה אפשרות לשבת, מה שעודד חוסר שביעות רצון והאשמות. המשמעת ספגה כתוצאה מכך, בזבוז זמן נוצר על חשבון הוראות צבאיות, תוך ציון כי שירות זה, תלוי בקריטריונים פוליטיים משתנים, הותיר את האחריות לא מוגדרת היטב..."

הצהרות אלו באות לידי ביטוי לא מעט בשימוש הנוכחי בצבא לשליטה על הסדר הציבורי. ביצוע תפקידים הראויים לגורמי ביטחון הציבור פוגע ביעילות ובלכידות המחלקות, שכן מדובר בשבירת קשרים אורגניים ובפירוק פלוגות ומחלקות, ויתרה מכך, פוגעת משמעותית בהתנהלות תהליך ההכשרה הרגיל.

השימוש במתגייסים למטרת שמירה על הסדר הציבורי, גרם נזק עצום למעמדות שנקראו לנשק בשנים 1900-1914, כיוון שהיו מאומנים בצורה לקויה, הייתה הוכחה לכך במהלך מלחמת לוב ובמלחמת העולם הראשונה.. אז כמו היום, אחת הסיבות לכך שהצבא קיבל תפקיד כזה הייתה הצורך למלא תפקיד בחברה, כלומר להיראות חיוני לשמירה על הסדר המבוסס. כיום, רק צרפת השתמשה בחיילים ברחובות בצורה מסיבית לא פחות, אולם מצב חברתי שונה מאוד מזה האיטלקי.

אם נחזור למעלה ממאה שנה, בגרמניה ה"מיליטריסטית" של ויליאם השני, שבה התנועות הסוציאליסטיות היו חזקות מאוד, המטה הכללי הגרמני הוא נזהר שלא להשתמש בצבא לצרכים פנימיים, על מנת להבטיח את יעילותו התפעולית.

השימוש בצבא למקרי חירום פנימיים, שאינם כאלה שנמשכו כבר מאה וחצי, מעיד בבירור על חוסר יכולתה של המדינה להתמודד עם הבעיות.

חיילים צייתו למדיניות בעבר ועדיין ממשיכים לעשות זאת, כי זו חובתם! למרות זאת לא ניתן לשתוק שהשימוש העיקרי שלהם הוא בהגנה חיצונית, בעוד שלשימושים אחרים, כמו פעולת "סטריד סיקור", היא משלמת מחירים גבוהים מאוד מבחינת הדרכה ויעילות כללית.

אין ספק ש תקופות השימוש האינטנסיבי בצבא לצרכים פנימיים עולות בקנה אחד עם המשברים המוסריים והחברתיים של האומה, עם אמון נמוך יותר במוסדות ועם יעילות חומרית ומוסרית נמוכה יותר של הכוחות המזוינים.

דעת הקהל צריכה לשאול את עצמה מדוע כוחות המשטרה הרבים שאמורים לשלוט בשטח הלאומי עדיין צריכים שהחייל יעשה, בשלום, את העבודה הכי חסרת תודה להגן על ביטחונם של האזרחים: עבודה שמעולם לא הייתה שלו.

_{צילום: הצבא האיטלקי / אינטרנט}