ההתפתחות המהירה של התרחיש הבינלאומי ותחילתו של הסכסוך באוקראינה מטילים ספק באמונות רבות שבהן נרגענו במהלך שלושים השנים האחרונות.
השלינו את עצמנו בטעות שלא נצטרך לחזות עוד סכסוך "קלאסי" שיעמיד אותנו מול כוחות מזוינים ברמה טכנולוגית דומה לשלנו. כמובן, חיילינו היו מעורבים ברחבי העולם, אולם במספר מצומצם, במסגרת ניהול משברים המנוהל על ידי גוף על-לאומי כלשהו (או"ם, נאט"ו, האיחוד האירופי), לביצוע פעילות של שמירת שלום, אכיפת שלום או אפילו עד גבול ה נגד התקוממות (כמו שקרה באפגניסטן), אבל הסרנו את הבעיה על ידי התקשרות לכולן ללא הבחנה "מבצעי שלום".
ובכל מקרה, היא הייתה פועלת בהקשר שבו היינו יכולים להיעזר בעליונות טכנולוגית שאין להכחישה, שאמנם הפריסה מעט אנשים בשטח, אך הייתה מבטיחה לנו עליונות בתחום המידע, הסייבר, הסיוע האווירי, תמיכה באש, היכן שהיה צורך. בקיצור, אם להיות קצת אכזרי, תפיסה קולוניאלית מעורפלת של הקונפליקטים שיכולים לחכות לנו, שבהם בכל מקרה העליונות הטכנולוגית שלנו הייתה עושה את ההבדל.
אירועים באוקראינה דורשים מאיתנו לשנות במהירות את הגישה המרגיעה הזו.
עלינו להבין שגם אנחנו האיטלקים ונאט"ו נמצאים במלחמה והצהרנו בתוקף באיזה צד אנחנו. זה בהחלט נכון, שלא כמו לפני שלושים שנה, הגבול המזרחי שלנו כבר לא חופף לגבול המזרחי של נאט"ו. נכון גם שכרגע אנחנו "נלחמים" רק בסנקציות כלכליות ובשליחת נשק לאוקראינים.
יתרה מכך, עלינו לקחת בחשבון גם את האפשרות של התערבות ישירה של נאט"ו שבה, למרות התמיכה ה"עקיפה" שניתנה עד כה, כוחות קייב אינם מצליחים לדחות את הרוסים מעבר לגבולות שלפני 2014 (המטרה שהוכרזה על ידי זלנסקי ובידן , אשר עם זאת נראה לא מציאותי) או אפילו צריך להיות על סף כניעה (השערה שלאור העובדות לא ניתן לשלול אותה לחלוטין).
תרחיש שאולי לא נלקח מספיק בחשבון הוא שלא נאט"ו ככזה (על פי החלטה פה אחד ו"מודעת" של כל חבריה) היא שמחליטה להתערב לצד האוקראינים, אלא רק כמה בעלות הברית (לדוגמה, בריטים או פולנים שנראים משוכנעים ביותר שיש להגיע למלחמה ישירה נגד מוסקבה, וכבר מתאמצים לגרור את נאט"ו לשדה הקרב). לאחר מכן, כפי שקרה באפגניסטן בשנת 2003 (מבצע שמאז 2001 נוהל על ידי קואליציית המוכנים בראשות ארה"ב), או בלוב ב-2011 (שהייתה בתחילה רק יוזמה צרפתית-בריטית נועזת), כל הברית האטלנטית יכולה להיות מעורבת, כמעט למרות עצמה כדי לסייע לאחד מחבריה בקשיים. הטכניקה הזו יכולה בסופו של דבר גם להיות תכסיס חכם לאפשר למדינות הספקניות ביותר להתמודד עם עובדה מוגמרת.
במקרה של סכסוך, קח בחשבון שלרוסיה יש א עָקֵב צבא לא אדיש במדינות שונות הגובלות לים התיכון וזה צריך להדאיג אותנו. האויב לא יהיה רק באוקראינה הרחוקה, אלא בים התיכון ובוודאי בבנגאזי.
בהקשר זה, איטליה גם החליטה להגדיל את הוצאות הביטחון ל-2% מהתמ"ג עד 2028.
ידיעה זו גורמת לנציגי התעשייה הביטחונית להתלהבות, והכנסים והוויכוחים הולכים ומתגברים על חשיבותם של תחומים בודדים (יבשתי, ימי, אוויר, חלל וסייבר) ושל המרכיבים המתקדמים ביותר מבחינה טכנולוגית של המגזרים הבודדים.
די צודק. יש הרבה יותר מדי סקטורים שהוזנחו במשך יותר מדי שנים (למכשיר היבשתי, חשבו על ארטילריה קרקעית ונ"מ כאחד, רכיב השריון, מרכיב הגשר של הגאון וכו').
אנו מברכים על העניין המחודש במגזרים אלה הדורשים מודרניזציה דחופה. הבה נזנוח אחת ולתמיד גם מושגים מפוקפקים כמו השימוש ה"מערכתי הכפול" שהוקם לפני מספר שנים למטרות אולי יותר פוליטיות מאשר פונקציונליות למכשיר הצבאי.
הכוחות המזוינים משמשים בעיקר כדי לאפשר למדינה להשתמש בכוח, למרבה הצער, גם בכוח קטלני, כאשר שאר כלי הלחץ (פוליטי, כלכלי, דיפלומטי) לא הצליחו להשיג את התוצאות הרצויות. אולם כל זה אינו יכול ואסור להאפיל על הגורם האנושי!
טכנולוגיה, בלי האיש שיודע וחדור מוטיבציה להשתמש בה, היא חסרת תועלת. אתה יכול לרכוש את טכנולוגיית המלחמה המתוחכמת ביותר, אבל אם אין לך את הצוות המתאים, זה בזבוז כסף. הניסיון של החימוש, אפילו באיכות מעולה, שסופק בכמות לצבא האפגני שהתאדה מול הטליבאן או זה העיראקי שהתאדה מול דאעש צריך לגרום לנו להרהר.
הגורם האנושי חיוני בכל ה-FA, אך במכשיר היבשתי יש לזכור שלעתים קרובות הלוחם עצמו הופך ל"מערכת נשק".
הגורם האנושי אינו יכול להתעלם משני משתנים: איכות וכמות.
איכות דורשת את זה הלוחם הפוטנציאלי מתאים, מאומן ומלא מוטיבציה למלא חובה שעלולה להיות כרוכה בסכנת חיים.
זכאי, להיות מובן גם כשיר פיזית להתמודדות עם משימות מכבידות. כאן אי אפשר שלא להדגיש את ההזדקנות הדרמטית של הכוחות המזוינים שלנו. הגיל הממוצע של אנשי שירות הקבע עומד כיום על כ-40 שנים. אם גורם זה כבר מעלה חששות רבים במקרה של סכסוך, בעוד כמה שנים הוא עלול להיות בלתי ניתן לניהול.
מצב זה אינו בלתי צפוי. היא תוצאה של בחירות קצרות רואי, הנוטות לספק את היתרונות האלקטורליים של ההנהגה הפוליטית הנוכחית, במקום להסתכל בראיית הנולד על יעילות הכלי הצבאי לאורך זמן. בפועל, היא תוצאה של מערכת בהשראת תפיסה שהעדיפה את הגורם התעסוקתי על פני הפונקציונלי. כדי לתקן זאת, ייתכן שיהיה צורך לשקול מחדש לא רק את הקריטריונים אלא גם את הפילוסופיות שמאחורי הגיוס.
שינוי פרדיגמה שלא יהיה נטול כאבים ושיתקל בלא מעט התנגדות פוליטית, אבל נראה שהיום לא נדחה.
בנוסף הצוות חייב להיות מְאוּמָן, וזה מצריך זמינות של מצולעים (גם אם שומרי סביבה ואנטי-מיליטריסטים לא אוהבים את הרעיון), כספים להכשרה (בהתחשב בחסרונות של השנים האחרונות מדובר במגזר שהוקרב לא פעם).
יתרה מכך, היבט זה אינו יכול שלא להיות מושפע מההרגל הלאומי הרע של שימוש בצבא כמאגר כוח אדם בעלות נמוכה. ברור שבמקרה של חירום או אסון טבע, הצבא נמצא שם כמו שהיה תמיד. אבל זה לא יכול להפוך לתחליף לפיצוי על חסרונות במגזרים אחרים.
תחשוב על "סטרייד פוליט" (החלפת אוסף האשפה) או אפילו כבישים בטוחים (תמונה) שממשיכה לקלוט אלפי חיילים. השימוש בצבא לתמיכה במשטרה החל בספטמבר 1992 לאחר רצח בורסלינו במבצע "וספרי סיציליאני". זה היה מבצע הכרחי והיה הגיוני באותה תקופה. לאחר 30 שנה, אם חייבת להיות העברת כוחות מתמשכת ממבנה אחד למשנהו, קשה לדבר על "חירום" ואנחנו נוטים יותר לחשוב על חוסר ארגון.
אם יש צורך להגדיל את כוח המשטרה, לגייס עוד שוטרים, אך לשמור על המוזרות הצבאית. הסחת דעת מתמשכת זו של הצבא למבצע שאין לו קשר מועט או כלל לאימונים המיוחדים שלהם (תחשבו על יחידות נ"מ או ארטילריה קרקעית או יחידות שריון או הנדסה מומחיות המועסקות כ"סיוע משטרתי") גם פוגעת בהכרח בהכנה של הצבא. צבא על המשימות הספציפיות שלהם ונראה לי שהמסר שמגיע אלינו מאוקראינה הוא שזו רשלנות שאנחנו כבר לא יכולים להרשות לעצמנו.
לגבי מוטיבציה, ראוי לציין כי במסגרת חיל החימוש יש לשלם שכר על בסיס השירותים הניתנים בפועל והאחריות שנלקחה עליהם. אנו מבינים שזה לא יהיה קל שכן מדור הביטחון מחויב לחקיקה של המגזר הציבורי, שבו הוותק הוא פרמיה על פני המריטוקרטיה, אבל כדי לשמור על יעילות הכלי הצבאי יש צורך לקבל את עקרון החריגות. יתרה מכך, מומלץ לפחות להימנע מצעדים מאולתרים שמטרתם להשיג קונצנזוס על ידי דיכאון ראויים, כמו במקרה של תחרות מפוקפקת שרצה שר לאחרונה, שהובילה לקידום לדרגת מרשל של VSP וסמלים עם דרישות נמוכות מאלה שעד אז נדרשו לגישה לתואר זה.
נגיע כעת להיבט הכמותיכעת ברור שהנפחים האורגניים המיועדים למרכיב היבשתי בהקשר גיאופוליטי שונה לחלוטין אינם יכולים להתאים לצרכים הפוטנציאליים העומדים בפנינו.
בפרט, יש להניח בצד את מודל חוק 244 משנת 2012, שמטרתו החלפת כמות (או כוח אדם) באיכות (או חדשנות טכנולוגית), שכן בעתיד המיידי סביר להניח שהם ישרתו את המרכיב היבשתי של מכשיר צבאי, גם כמות וגם איכות. מודל זה סיפק תקרה של 89 אלף יחידות לכוחות היבשה, אשר היום זה לא נראה מספיק. יתרה מכך, בעוד שהקיצוצים בכוח אדם לטובה או לרעה בוצעו, החיסכון שהושג לא תמיד חזר לזמינות ההגנה להשקעה מחדש בחדשנות טכנולוגית.
בזמן הקרוב, ה"כמות" תשמש במידה מגוונת לפי גיל. במיוחד בדרגים ההיררכיים הנמוכים, יהיה צורך בצוות צעיר. המודל שאליו יש לשאוף לא יכול אפוא להיות, בהתייחס לגיל הסגל, גליל שמוביל אותנו תוך זמן קצר אולי לאנשי כוחות הקרובים לגיל שישים, קשה לשימוש בתפקידים מבצעיים בדרגה. במקום זאת, יהיה צורך לקבל השראה מדגם חרוט חרוט או קטום, שבו הצוות המתגייס כאדם צעיר לאחר מספר מסוים של שנים עוזב את חיל החימוש על מנת לשייך לעבודה אחרת.
יתרה מזאת, במשך שלושים שנה, אנחנו, כמו מדינות מערביות רבות (חלקן יותר, חלקן פחות), הסתכלנו בצדק על המודל של "מבצעי משלחת". מודל שדרש כלים צבאיים המאופיין ביכולת הקרנה גבוהה, נתמך בטכנולוגיית מלחמה מתוחכמת ומבוסס על גיוס מרצון, עם נפחים אורגניים קטנים יותר אך עם כוח אדם מיומן, מקצועיות ומוטיבציה רבה. למה לא? "הוצאה" גדולה יותר של אנשי צבא במקרה של אבדות אנוש במבצעים מחוץ לשטח הלאומי (הפסדים שכנראה היו נתפסים אחרת בדעת הקהל אילו היו מעורבים מתגייסים ולא אנשי מקצוע).
אם אנחנו צריכים לחזור לחשוב במונחים של פעולות "סעיף 5", של הגנה והרתעה, כפי שהתפיסה האסטרטגית של נאט"ו שאושרה זה עתה במדריד גם על ידי איטליה, מחייבת אותנו, אולי זה יכול להיות שימושי להתחיל לחשוב איך להתגייר מחדש הכלי הצבאי שלנו.
ברור גם שבמקרה של עימות "סעיף 5" היפותטי של הברית, בנוסף לכוחות שנשלחו לחזית, יהיה צורך לחזק את כל הצורות של מה שנקרא פעם "הגנה פנימית של השטח" (אבטחת דרכי תקשורת, פעילות נגד חבלה, הגנה על מטרות רגישות, סיורי חוף ועוד).
לכן מומלץ לשקול פתיחה מחודשת של ההרשמות, אולי בקריטריונים שונים. כלומר, אין בהכרח צורך במי שמחפש "עבודה קבועה". אנחנו צריכים גם אנשים שמוכנים לאתגר למספר מוגבל של שנים, ואז מוכנים למשהו אחר.
שיהיה ברור שחזרה כללית לגיוס חובה לא יכולה להיות הכרחית מבחינה צבאית וגם לא אפשרית מבחינה מעשית (ובכל מקרה ודאי לא בטווח הקצר) וגם לא מקובלת חברתית.
במקום זאת, יהיה צורך לדאוג להקמת מילואים מאומנים וניתנים לגיוס להתמודד לא רק עם כל אסונות ציבוריים או מצבי חירום בריאותיים (דרישה שנראתה ברורה אפילו בחודשים הראשונים של מגיפת הקורונה), אלא גם מסוגל לשלב את היכולות המבצעיות של צבא "הקבע" במקרה של עימות, שיישאר בעיקר "מקצועי".
גישה כזו תהיה כרוכה בקבלת הוראות חקיקה נאותות המאפשרות (כפי שהיה תמיד המקרה במדינות אחרות, חשבו על המשמר הלאומי של ארה"ב או על המילואים של הצבא הבריטי), גיוס, הכשרה בסיסית והחזרה תקופתית של כוח אדם בלי שהוא נענש ביחסי העבודה ה"אזרחיים" שלו.
התהליך להגיע לפתרון כזה לא יהיה פשוט או מהיר, הוא יטיל עלויות לא מבוטלות ובחינה של הכלי הצבאי הנוכחי. אין ספק שהמשימה הזו צריכה ליפול על כוחות המזוינים הסדירים, ואי אפשר לחשוב באופן מציאותי לייחס את התפקיד הזה לאיגוד נשק מוערך כלשהו בחיפוש אחר הרחבת מאגר חבריה.
גם כדי להתאים את כמות ואיכות "המרכיב האנושי" של הכלי הצבאי נדרשת תכנון ארוך טווח, פעילות חקיקה והתחייבות של משאבים כספיים.
בכל הנוגע למודרניזציה שאינה נדחתה כעת של הכלי הצבאי, יש לקוות שלא נתבונן רק בטכנולוגיה אלא גם בגברים ובנשים שהטכנולוגיה הזו תצטרך להשתמש בשדה הקרב, לרוב תוך סיכון חייהם .
צילום: משרד הביטחון
