"כוח הוא כלום בלי שליטה" היה הסלוגן ההולם של מותג צמיגים מפורסם.
אנחנו יכולים ליישם את המושג הזה בצורה מדויקת לחלוטין גם למשמעת של ירי למרחקים ארוכים. בואו נדמיין את מעוף הכדור שנורה מרובה.
ה"כוח" (דחף) המזוהה לרוב עם "מהירות" (האצה), במקרה זה של כדור שנורה מנשק ארוך קנה ומרובה, נקבע על פי כמות וסוג האבקה הקיימת במארז המחסניות, שהוא נשרף דרך הפריימר המונח בבסיסו.
מה שאנחנו מנסים להשיג זה אחד מהירות על-קולית לאורך טיסת הקליע לעבר המטרה אשר לירי "לטווח ארוך" ניתן למקם עד למרחק של 1200 מטר (תמונה אחרונה).
אבל האם כוח ולכן מהירות אומר תמיד "דיוק"?
לא בהכרח. אז בואו נחזור למבחן המפורסם הנוסף שלנו: "שליטה".
בירי למרחקים ארוכים יש לחפש מעל הכל את איכות הכוח, כלומר את הדחף, המוענקת לקליע.
אם, על ידי חיפוש המהירות המקסימלית האפשרית, הפיצוץ של אבק השריפה הכלול במארז המחסניות חזק מדי, כוח הדחף יתפזר כבר בתוך החבית עצמה דבר שבנוסף לגרום ללחץ כבד על כל החלקים המכניים והאופטיים של הנשק (כמו גם מבנה הגוף של היורה), יגרום למסלולים בליסטיים "לא קוהרנטיים", שאינם מאפשרים להחיל את ההגדרות הנכונות לכיוון. מערכת, הן בשלב האיפוס והן במהלך תיקון הצילום שלאחר מכן.
אבל מה הכוונה באיכות דחף?
האצת הקליע דרך הקנה מהר מדי תגרום ל:
- תנועות תנודות מוגזמות ולא הרמוניות של החבית, המתוכננת על ידי העיצוב.
- חוסר יציבות של מסלול הטיסה של הקליע, הנגרם מתנודות של הקליע לאורך ציר הסיבוב שלו.
בהינתן כמה ממדים סטנדרטיים העומדים בתקנות, טכנולוגיית הבנייה המיוחדת וסוג הפלדה המשמשת, הקנה של הרובה מתוכנן עם מאפיינים גיאומטריים ומכאניים מסוימים: אורך, גובה הריבה, מספר החריצים, עובי גדול יותר או פחות (ב ביחס לקליבר ולשימוש המיועד: צבאי, ציד, קליעה מדויקת, ירי דינמי...), אפשרות ליישום מפצה לוע (או לוע).
בהתבסס על מאפיינים אלה, יש לבחור את סוג המחסנית הנכון.
במקרה של שימוש בתחמושת מסחרית, אם לוקחים את הלחץ שנוצר בתא הבעירה משריפת האבקה המופעלת כנכון בממוצע - מכיוון שהוא מתבסס במהלך הייצור - אנו מדמיינים את הקליע מתחיל בתנועת האצה שלו לאורך הקנה: הוא עובר יצירת מכניקת תהליך אשר תראה אותו "מתברג" ויוצא מהלוע תחת דחף גזי הירי ובסיבוב מלא.
ככל שתהליך זה מתרחש בצורה ללא מתח יתר ובאופן קוהרנטי (בדיוק כמו בורג שמסתובב במדויק ובהדרגה לאורך מושב ההברגה שלו), כלומר בדחיפה נכונה, כך מסלול הירי יהיה נכון מבחינה בליסטית, צפוי, ולכן "ניתן לניהול". ובכך מאפשר יצירת טבלאות בליסטיות אפקטיביות. כמובן מבלי לשכוח לקחת בחשבון את הנתונים המתייחסים למקדם הבליסטי שסופק על ידי יצרן המחסניות.
למרות הסיבוב שמטיל הקנה, מה שיגרום לאפקט ייצוב ג'ירוסקופי, כאשר הקליע יעזוב את הלוע טיסתו תופרע בהכרח מהפיצוץ שהתרחש מאחוריו, שדוחף אותו כעת דרך אותו נוזל שנקרא "אוויר". , מה שיפריע לו בתורו.
גם בהינתן קבוע הכבידה שמושך הכל למרכז כדור הארץ, הפיזיקה שנותרה הפועלת על הקליע מתחילה את ה"קרב" שלה נגד הסביבה המקיפה את הקליע (כלומר האוויר שהוא עובר דרכו, עם הצפיפות, הטמפרטורה, הלחות שלו. , לחץ ברומטרי, גובה... ומעל לכל הרוח).
אם הכוח, סליחה... ה"דחף" המופעל נכון, מכניקת הנוזלים והגיאומטריה (כלומר הצורה האווירודינמית הפחות או יותר של הקליע), ישימו קץ ל"קרב" בזמן הקצר ביותר. עם זאת, אם הוא מוגזם, יהיה ערעור יציבות וכתוצאה מכך חוסר עקביות של נתיב הטיסה לעבר המטרה.
באופן פרדוקסלי זה קורה לעתים קרובות כי (מבלי שהיורה יבין) קליע שמדויק ב-500 מטר (ומעבר לו) אינו מדויק ב-300: פשוט כי לא היה לו מקום לייצב את תנועת הסיבוב שלו, בהינתן דחף מוגזם. כל זה מוליד דפוסים לא עקביים, המוגדרים כ"נכונים ומדויקים", המבלבלים את היורה.
ברור שגם התפיסה ההפוכה חלה, אם כי פחות תכופה ומעצבנת, שדחף מתון מדי אינו מאפשר לקלון להישאר על קולי עד למטרה הממוקמת במרחק רב.
בהינתן פשרה מקובלת, כלומר, מחסנית המסוגלת לקבל א רכס רחב ככל האפשר, תמיד יהיה זה "התחום" שיקבע את הבחירה הנכונה, שאמור להתייחס גם לקליבר בעל הביצועים הגבוהים ביותר.
אבל זה כבר סיפור אחר...
צילום: חיל הנחתים האמריקאי / הגנה מקוונת
