ארה"ב 1890 - סין ​​2021. מסלולים דומים של מעצמות שונות כל כך

כשנשאל האם קיימת סכנה של עימות מזוין בין ארה"ב לסין, מתייחסים לעיתים קרובות למה שגראהם אליסון הטביל כמלכודת תוקידידס: האפשרות, בהיסטוריה שקרתה מספר פעמים, שכוח מתפתח מעורר סכסוך עם כבר הוקמה.

בדיוק מה שקרה בסוף המאה החמישית לפני הספירה בין אתונה לספרטה, למרות ששתי הערים נקשרו זמן מה על ידי אמנת ידידות, אולם לא מנעה מהאתונאים לצאת מהתפיסה של איום הולך וגובר. , שהיה אז האפילוג הטרגי שכולנו מכירים.

זהו, אגב, מצב שהוא רחוק מלהיות נדיר בהיסטוריה, אותו אליסון בחנה 16 פעמים נוספות¹, ואשר (רק) בארבעה מקרים לא הוביל לסכסוך מזוין.

ההקבלה היא אז מיידית למה שקורה כיום בין סין, כוח בהתהוות, וארה"ב, שנמצאות במקום, בניגוד להצהרות הציבוריות המרגיעות פחות או יותר של מנהיגיהן, בהן גוונים של איום מתחלפים בביטויים. של חברות.

מה שבטוח הוא שקיימים קווי דמיון באופן בו שתי המעצמות הכינו (ארה"ב) או מכינות (סין) את העלייה שלהן.

חשבו על דוקטרינת מונרו, שנקראה על שמו של הנשיא ג'יימס מונרו אשר הפיל אותה בשנת 1823, עמה טענה ארצות הברית את השפעתה על היבשת החדשה כולה, למעט המושבות האירופיות שכבר הוקמו, והתחייבה לעצמה שלא להתערב בסכסוכים בין המעצמות האירופיות. ובין כל מעצמה אירופית למושבות מעבר לים בהתאמה.

זו הייתה הכרזה לעידן המהפכני, זעם על אירופה הישנה, ​​שביטלה 300 שנות שליטה עולמית באירופה, שהוכרזה - לא מרכיב משני - על ידי מדינה צעירה מאוד ונטולת הכלים לתרגם אותה למעשה. כמו, למשל, ספינת מלחמה ראויה לציון.

למעשה, כבר בשנת 1890, ארה"ב לא החזיקה בשום כלי שיט² מלחמה (אם כי בחמש עשרה השנים הבאות הם יבנו 25, ויהפכו לצי החזק ביותר ביבשת).

איננו יודעים אם שי ג'ינפינג קיבל השראה מתורת זו, מהתקופות בהן הצהיר כי "זה תלוי בעמי"אסיה מנהלת יחסים הדדיים". נכון שמאז כניסתו לתפקיד ב -2012 התמקד ההגה החדש במאמציו בכדי לגבש את ההגמוניה הסינית בכל דרום מזרח אסיה, בניגוד מוחלט לנוכחות ארה"ב באזור.

דווקא ברבע ההוא הדרקון משחק את המשחק הגיאופוליטי העיקרי שלו.

לא רק כ"חצר האחורית ", כמו אמריקה הלטינית עבור ארה"ב, אלא גם בהיותה מקום זהותי, בה, מבחינה היסטורית, התגבשה אותה מערכת סינוצנטרית, שמקרינה מבייג'ינג לעבר היובלים המסורתיים של הציוויליזציה שלה.

זה גם המקום, הפעם הגיאוגרפי, דרכו עוברים שלושה רבעים של סחורות לסין וממנה, ו -80% ממשאבי האנרגיה, אשר השליטה שלהם היא ככל הנראה בעדיפות אסטרטגית לבייג'ינג.

הדרך בה ארצות הברית העדיפה את הקמת תעלת פנמה באה לידי ביטוי גם בפוליטיקה הסינית כיום

הרעיון של חיבור שני האוקיאנוסים מתוארך לנוכחות האירופית הראשונה ביבשת. הם חשבו על זה, אבל גם הצרפתים וגם האנגלים ויתרו.

תיאודור רוזוולט, בסוף המאה התשע עשרה, לעומת זאת, קישר בין מימושו לסיבות של ביטחון לאומי, שכן הסירות הצבאיות של האומה הצעירה, שנפרסו מחוף אחד למשנהו, נאלצו לנסוע מעל 14 מיילים ימיים.

הסיבה שבגללה, לאחר שהתגבר על בעיות התכנון, הוא לא היסס לעורר התקוממות ברפובליקה המרכז אמריקאית, שהחליפה את הממשלה המכהנת בממשלה חיובית לבניית העבודה.

סין כיום שואפת למטרות דומות, אם כי בצורות שונות. כמו הקמת תעלת קרא³, בין בורמה לתאילנד, מה שיאפשר לה לקצר את נתיבי הים ב 1200 ק"מ.

או המסדרון של גוואדר⁴, לאחר השלמתם, יאפשר לו לעקוף את כל תת היבשת ההודית, ולאפשר לסחורות להגיע לאזור צפון-ג'יאנג שבצפון מערב דרך פקיסטן.

לבייג'ין כיום (כמו לוושינגטון אז) יש חזון אסטרטגי משלה, וחושבת בפרספקטיבה, עם היתרון, בהשוואה למתחרה האמריקנית, בכך שלא צריכה להיכנע להתניה של מדינות דמוקרטיות.

לא במפתיע, היוזמות הסיניות מדאיגות את וושינגטון כיום, לפחות כמו שהאמריקניות בפנמה עוררו את חששות בירת אירופה באותה תקופה.

בשני המקרים נצפים מסלולים סותרים בין שחקן חדש למאוחד, היוצרים תנאים של חוסר יציבות קבועה, שכמעט לא מוסתרים על ידי שכבה דקה של יחסים דיפלומטיים מקובלים רשמית.

מסלולים אלה נובעים בחלקם ממה שיש לאנליסטים סיניים מסוימים⁵ שקול את גורמי המתח העיקריים בין שתי המעצמות.

ראשית כל, הקטנת המרחק בהדרגה בתחום הכלכלי והצבאי, אשר יחד עם ההידרדרות בדעות הציבור בהתאמה לתחושת מיטיב הדדיות, מקשות מאוד על קבלה הדדית.

יש את ההבדלים בערכים, בתרבויות וברעיון שיש לשניהם במשימה שהופקדה עליהם, לאחד בשתי המדינות את האמונה האיתנה בייחודיות שלהם, לתרגם, במיוחד בתחום הבינלאומי, לפעולות עקביות בהכרח. .

זה מוביל בסופו של דבר - לבסוף - לגיבוש אג'נדות פוליטיות סותרות בהכרח, שמדרדרות עוד יותר את מסגרת היחסים המסוכנת.

למרות מה ששי רוצה לרמוז בנרטיב שלו, הממולא לעתים קרובות בהפניות להרמוניה בין מדינות ושיתוף פעולה בין שווים, תוך כיבוד ההבדלים ההדדיים, המשחק המתנהל בין סין לארה"ב הוא משחק סכום אפס. יתד מחיצה של הקפיטליזם העולמי⁶ והגדרה מחדש של אזורי ההשפעה בהתאמה.

משחק עד מוות, ממנו יצאו המנצחים והמפסידים, והכנסות משרות חדשות. אליהן ניתן בהחלט לייחס את היוזמות הגיאו-כלכליות שביצעה בייג'ינג כדי להגן על האינטרסים שלה, במסגרת החזון האסטרטגי שהוזכר לעיל, לא רק אלה הקשורים לפרויקט. חגורת כביש, שחוצה 65 מדינות ושם חיות 44% מאוכלוסיית העולם, ששווה 30% מהתמ"ג העולמי, אך גם ההסכמים הדו צדדיים שנחתמו עם מדינות רבות באפריקה, אסיה ואירופה.

אלה מערכות יחסים שבייג'ינג לעולם לא מתעייפות מהגדרתן כ- "win-win", אשר יתרונות כלכליים (שוק חדש) או אסטרטגיים (חיבורים, זמינות נמל וכו ') ללא ספק מוסיפים יתרונות משמעותיים עבור השותפים, שבמקרים רבים ראה גישה מקלה לאשראי, ללא התניה מופרזת (ליברליזציה, הפרטה, רפורמה וכו ') הנדרשים על ידי הבנק העולמי וקרן המטבע.

דוגמאות לכך הם המסדרון הכלכלי של הודו-פקיסטן עם רשת צינורות הנפט, הרכבות, הכבישים ותחנות הכוח והנמל של ג'יבוטי, כאשר הרכבת המצורפת מחברת אותו לאדיס אבבה (המעבר החוצה המחושמל הראשון באפריקה).

התערבויות שבניגוד למה שאפשר לחשוב, קשורות לא רק להקמת תשתיות במדינה המארחת, אלא גם למדיניות רחבה יותר שמטרתה לקדם ארגונים קטנים ובינוניים מקומיים, כל עוד הם מניבים רווחים עתידיים.

אם יש הבדל בין ההתערבויות הסיניות לחיזוק ההגמוניה שלה, לאלה האמריקאיות של לפני למעלה ממאה שנה, יש לחפש אותו דווקא באופיו הכלכלי (הגיאו) הבלעדי של היוזמות הבינלאומיות של הדרקון. לעומת זאת, הכלכלה היא הכלי שבעזרתו ניתן להשיג את מטרות המילניום⁷, ולהבטיח את יציבות המשטר.

אם נחזור כעת לשאלה הראשונית, אם קיימת סכנה של עימות מזוין בין ארה"ב לסין, התשובה היא כרגע החלטה שלילית, לפחות עד שבייג'ינג תראה את המדיניות "סין אחת" שלה⁸"ולא יגיע למטרת האלף האחרון להיות א "מדינה סוציאליסטית מודרנית, משגשגת, חזקה, דמוקרטית, מדינה מתקדמת והרמונית".

סין היא עדיין מעצמה מתפתחת בשלב זה, והיא צריכה לשלוט על עלייתה הפוליטית והצבאית מבפנים.

מכשירי הדיפלומטיה, והמכוונים לתחום הכלכלי והמסחרי, מאפשרים לה כיום, מצד אחד להכיל את היריב האמריקני, ולשחוק בהדרגה את ההגמוניה שלה, ומצד שני להמשיך בפרויקט האישור הלאומי שלה.

עם זאת, אין כל ערובה לכך שזה יקרה גם בעתיד; במיוחד אם וושינגטון לא תמשיך להכיר בבייג'ינג כ"מרחב המחיה "שלה בדרום מזרח. במקרה זה, מצב של "חיכוך", כמו הרבים שאנו עדים להם במיצר טייוואן, עלול לייצר השפעות דפיקות שקשה לשלוט בהן.

התנגשות מקרית במי האי המורדים, הצהרה חד צדדית של טייפה בניגוד למדיניות סין אחת, קריסת המשטר הצפון קוריאני: אלה רק חלק מההשערות (אליסון 2017) העלולות לעורר סכסוך בין ארה"ב וסין בעתיד.