עברו 31 שנים ("25" בטקסט המקורי) מטבח ויה ד'אמליו בפלרמו בו קיפחו את חייהם פאולו בורסלינו וחמישה מתוך ששת חברי המלווה שלו: אגוסטינו קטלאנו, וולטר אדי קוסינה, עמנואלה לוי, קלאודיו טריינה ווינצ'נזו פאביו לי מולי. חמשת השוטרים ליוו את השופט לביקור בבית אמו.
דבריה של אגנס בורסלינו חושפים את החיבה שחשו השופט ואשתו כלפי הגברים והנשים הללו: "הם היו אנשים שהיו חלק מהמשפחה שלנו. שיתפנו את החרדות שלהם ואת הפרויקטים שלהם. זו הייתה מערכת יחסים לא רק של אנושיות וידידות, אלא גם של כבוד לשירותם. בעלי אמר לי 'כשיחליטו להרוג אותי הם יהיו הראשונים למות', כדי שזה לא יקרה, הוא יצא לא פעם לבד לקנות את העיתון והסיגריות כאילו לשלוח הודעה לתליינים שלו להרוג אותו כשהוא לבד ולא בחברת מלאכי השרת שלו"..
כולם זכו בעיטור הזהב של חיל אזרחי על שמילאו את חובותיהם באומץ רב ובמסירות מוחלטת לתפקיד תוך מודעות לסיכונים החמורים שהם חושפים את עצמם אליהם עקב התחדשות ההתקפות נגד נציגי מערכת המשפט וכוחות המשטרה. כמו כן, המדינה כיבדה את הקרבת הקורבנות, בהכרה שניתנה לטובת בני משפחתם, שהקימו מפלגה אזרחית בתהליך, על ידי ועדת הסולידריות לנפגעי פשעים מסוג מאפיה הנזכרים בחוק נ'. 512/99.
אוגוסטין קטלאן
העוזר הראשי אגוסטינו קטלאנו היה בן 43 והיה נשוי למריה פייס אך התאלמן שלוש שנים קודם לכן. אשתו מתה מסרטן, והותירה אותו לבד עם שלושת ילדיהם, עמנואל, אמיליה ורוזלינדה. ב-1991 התחתן עם מריה פונטנה. כדי לענות על הצרכים הכלכליים של המשפחה הוא החל לשמש כסוכן ליווי ובדרך כלל שובץ לליוויו של האב ברטולומיאו סורגה. ביום הטבח בוויה ד'אמליו הוא היה בחופשה, אך עקב אירוע מוות טרגי הוא נקרא על מנת להגיע למספר מספיק כדי ללוות את השופט בורסלינו. רק כמה שבועות קודם לכן הוא הציל ילד שעמד לטבוע בים ליד חוף מונדלו.
וולטר אדי קוסינה
הסוכן הנבחר וולטר אדי קוסינה נולד בנורווד, אוסטרליה, ממשפחה ממוצא טריאסטה שהיגר לאחר המלחמה. באמצע שנות ה-1960 המשפחה חזרה לאיטליה, למוג'יה. התייתם מאביו בגיל 21, הוא נאלץ לוותר על קורס ההכשרה כדי להיות מפעיל משטרת משפט. ב-1983 הצטרף לדיגוס, מ-1990 היה חלק מהיחידה למלחמה בחטיפות ובהמשך נכנס לשירות באגף נגד פשיעה. לאחר טבח קאפאצ'י, התבקשו סוכני ליווי ברחבי איטליה וקוסינה הסכימה לעבור מטריאסטה לפאלרמו. במאי 1992 ביקש להצטרף למחלקת החקירות נגד המאפיה. ביום הטבח, בגורל אכזר, הוא נותן לעמית שהיה אמור להקל עליו לנוח ומחליט לתפוס את מקומו כסוכן הליווי של השופט פאולו בורסלינו. הוא עוזב את אשתו מוניקה.
רכבת קלאודיו
לאחר שסיים את שירותו הצבאי בחיל האוויר, קלאודיו טריינה מחליט להצטרף למשטרה בגיל צעיר מאוד. לאחר שהשתתף בקורס ההכשרה בבית הספר לשוטרים באלסנדריה, הוא הצטרף לחוליית המעופפים במילאנו ולאחר מכן הועבר, לבקשתו, לפאלרמו. זה היה ב-1990 כשהחליט להתמנות למחלקת המניות. הוא היה רק בן 27 והיה נשוי ואב לילד בן אחד עשר חודשים, דריו, המתגורר כיום בברזיל. אחיו לוצ'יאנו, סוכן של חוליית המעופפים של פאלרמו, שפרש כעת, היה חלק ממאגר השוטרים שלכדו את הבוס ג'ובאני ברוסקה לאחר הטבח.
EMANUELA LOI
הסוכנת עמנואלה לוי הייתה השוטרת הראשונה שמתה בטבח במאפיה. הוא נכנס למשטרת המדינה ב-1989 ולמד בקורס ה-119 בבית הספר אליבי אגנטי בטריאסטה. היא הועברה לפאלרמו כעבור שנתיים. בין המשימות השונות היא הופקדה על כלונסאות בווילה פג'נו בביתו של חבר הפרלמנט דאז סרג'יו מטרלה, הליווי של הסנאטור פינה מאיסאנו (אלמנתו של ליברו גרסי) והכלאות של הבוס פרנצ'סקו מדוניה. לאחר טבח קאפאצ'י, ביוני 1992 הוא הופקד בידי השופט פאולו בורסלינו. היא הייתה רק בת 24 כשנפלה במילוי תפקידה, היא הייתה ילדה שטופת שמש, תמיד חייכה באוויר חצוף וחסר דאגות. היא חלמה לחזור בקרוב למולדתה קליארי, ובדיוק מסיבה זו היא ביקשה להעביר אותה לשם. היא השאירה אחריה את הוריה, אחות ואח ואת החבר איתו קיוותה להינשא בקרוב. הוא אהב מאוד את עבודתו, למרות שהיה מודע לסכנה בה הוא נתון מדי יום.
VINCENZO LI MULI
וינצ'נזו אהב אופנועים ומכוניות מירוץ אבל החלום שלו תמיד היה להיות שוטר. הוא הצליח ב-1990, ובאביב 1992 הוצב במפקדת משטרת פאלרמו. הוא היה מאורס לוויטוריה, אהבתו הגדולה, איתה רצה להתחתן ולבנות משפחה. כשצפה בתמונות של טבח קאפאצ'י בטלוויזיה, הוא בכה במרירות מול פחדנותם של אלה שבחרו ב-TNT ולא הרשו לעצמם להגן על עצמם ולהילחם. באותו רגע הוא קיבל את החלטתו ולמרות הסיכונים שידע שהוא רץ, הוא שובץ לליוויו של השופט בורסלינו. הוא היה רק בן 22 והצעיר בקבוצה.
השורד היחיד מאותו יום הוא הסוכן אנטונינו וולו, שמספר את הסיוט של אותו היום כך: "השופט יצא מהמכונית והדליק סיגריה. הבנים התניפו סביבו כדי להגן עליו, כמו תמיד. הם נכנסו לדלת, ואז... יצאתי מהמכונית ההרוסה. הלכתי והלכתי. הייתי נואש, שוטטתי. אני צעקתי. הרגשתי משהו מתחת לנעל שלי. התכופפתי. זו הייתה חתיכת רגל. התעוררתי בבית החולים. בכל פעם, כשיום השנה חל, אני מרגיש נורא".
