בעוד הולנד טס לוושינגטון לארגן קרטל בינלאומי למלחמה בטרור, הצהרותיו הראשונות של אובמה כבר צופות זאת.
"מלחמה על דאעש, רוסיה יכולה למלא תפקיד ..."
זה מובן מאליו. הפרדוקס שם כדי לראות: רוסיה כבר ממלאת את התפקיד וגילתה אותו מעצמה. ה שטויות הנשיא האמריקני הוא הסינתזה של כישלון של עשר שנים במדיניות החוץ שתוצאותיו יכבידו על תפקידה העתידי של ארצות הברית ועל המדיניות האסטרטגית של הממשל הבא.
בואו נלך בדרגות.
באוגוסט 2013 שיחק "מחבואים" במזרח הים התיכון. המתקפה האמריקאית על סוריה על ידי אסד, שהואשם בשימוש בנשק כימי נגד המורדים, הייתה קרובה. זה היה המעשה הסופי של תמיכה באביב הערבי, קלילות אסטרטגית שבה הוסרו משטרים מפוקפקים אך יציבים בין המגרב והמזרח התיכון.
בין אפריל למאי 2013, בעוד הצבא הסדיר של סוריה היה במתקפה מלאה נגד המורדים, סיוע עקיף למורדים הגיע מישראל, וחשש שחיזבאללה, בעל ברית של כוחות סורים, לא ירכוש ציוד מעבר לגבול הנסבל. באופן רשמי פעולותיה של ויזת F-16 מתל אביב מכוונת במיוחד לחיסול הטילים האיראניים פאתח-110.
כפי שכבר נכתב בטור זה, מטרת ישראל לא הייתה ביטול השחתת אסד, אויב נסבל, אלא מניעת האנרכיה בגבולותיה הצפוניים.
בעקבות (או במקביל) ההתערבות הישראלית הישירה, חלה התחדשות רשמית של אספקה צבאית רוסית לדמשק, שלמעשה מעולם לא נפסקה, אך עלתה באיכותם בהוראתו של פוטין עם מסירת מערכות ההגנה האווירתית האימתנית. S-300.
ההשפעות של המהלך הזה, נבוכות זהה הייל האביר, האם הם השפיעו ברמה הגיאו-פוליטית העולמית?
התשובה מורכבת, אך העובדה שאין עליה עוררין היא שההתקפה של ארה"ב ששודרה בסוריה דילגה. זו הייתה הפעם הראשונה בתקופות האחרונות שהושגה קיפאון באולטימטום אמריקני: לא הייתה מלחמה וה"איום "(במקרה זה אסד) נשאר בשלטון.
גם אם המהפך של הצי האמריקני היה תלוי אך ורק בסיכון צבאי, הנתונים הפוליטיים שהופיעו ראויים לציון. למרות המסירה של S-300 הפך את שמי סוריה למימוש רק עם סיכונים גדולים (המערכת היא קטלנית נגד F-18, F-15, F-16 ונגד טילי שיוט ששוגרו על ידי ספינות), היסוסו של אובמה לפעול, לעומת זאת, כבר היה קטלני.
לא רק. עליונותה המוערכת של הצי השישי האמריקני בים התיכון תסתפק במהרה עם חזרתו של הצי הרוסי מול החוף הסורי, ונעזרת בשני גורמים אסטרטגיים: חיזוק הבסיס בקרים שנגנב מהצי האוקראיני בשנת 2014 והאירוח המחודש. דגל בנמל בנדר עבאס במפרץ הפרסי.
המתקפה הרוסית נגד דאעש בסוריה והיוזמה הצרפתית בעקבות האירועים בפריס (עם מגעים ישירים בין הפקודה הרוסית והצרפתית) הביאו לזרז את המצב, והראו את המצב האמיתי: מה שנראה אולי כמו אחד קיפאון קבלת ההחלטות בארה"ב הפך לחוסר אונים. אסד לא יכול להיות עוד מטרה צבאית ויעילות הפעולות האמריקאיות נגד דאעש חייבת לקחת בחשבון עדים אחרים בשטח.
בתחום החיוני לאינטרסים אמריקאים, המפלגה עצומה, במיוחד לאור התיחום של ישראל, ממהרת להסכים עם הרוסים להשאיר את חיזבאללה ואיראן, המעורבים בפעולות לצד דמשק, במפרץ.
האם ארה"ב מנותקת מהמזרח התיכון על ידי אובמה?
אנו יכולים לומר כי ההסתפקות בה מתווה ארה"ב את פרופיל הזולת היא לרוב חוצה פוליטית. אם זה לא פוטר את הנשיא ממגרעותיו, זה בוודאי יכול להסביר כמה מהבחירות שלו.
אדוארד לוטווק, מדען פוליטי אמריקאי המקורב לחוגים שמרנים, נחשב במרץ 2015 לפוטין כמיועד, מחשש לתרחישים של מרידות פנימיות בפדרציה הרוסית.
אפילו מגזינים סמכותיים לניתוח גיאו-פוליטי של האוריינטציה האטלנטית (לימס, עורכת) בדצמבר 2014 הכריזו על פוטין כמנהיג מובס, ונאלץ לעורר דברים בחוץ כדי להסתיר פגמים פנימיים.
מעטים חזו שהקרמלין הצליח לחמוק לתום הריק הגיאו-פוליטי שהשאיר היסוס אמריקני. המשבר האוקראיני מ -2014 והמלחמה בגאורגיה בשנת 2008 היו חלק ממה שנקרא "החצר האחורית הרוסית" וכל שוק אמריקני היה צריך לשקול כמטר שנצבר במירוץ של נאט"ו למזרח. ההשלכות של המשבר הסורי, לעומת זאת, פותחות תרחישים שונים מאוד.
המבוכה הנוכחית של ארה"ב שנאלצה להתפשר על צבא עם מוסקבה, דומה רק למספר הבין-ממשל של ממשל קרטר בסוף שנות השבעים, אשר החלטותיו שקלו עם זאת את תסמונת וייטנאם.
מה שיקרה בוושינגטון מינואר 2017, קל מאוד להעלות על הדעת במובנים מסוימים. מי שיהיה הדייר החדש של הבית הלבן מבחינת מדיניות חוץ (במיוחד במזרח התיכון) בוודאי ילך לכיוון שונה מאוד מזה של ברק אובמה. בין אם זה תואם להתערבות עולמית ובין אם ל"בידוד מפואר ", אפילו שיוך פוליטי של הנשיא העתידי לא יוכל לומר לנו. נצטרך להיות סבלניים ולחכות.
החוב שצברה ארה"ב גם מבחינת אמינות דעת הקהל העולמית הפך להיות גבוה. למנהיג האמריקני הבא יתכן והמשימה הקשה ביותר בקרב מקביליו למחצית המאה האחרונה.
(צילום: القوات المسلحه السورية/ טאס)
