רוסיה וישראל מעולם לא אהבו זו את זו. מעבר לגבולות החזית שהיגרו אזרחי ברית המועצות לשעבר למדינת היהודים, שני גורמים יצרו תמיד חיכוך:
- אנטישמיות סמויה אך נפוצה בשטח הפדרציה
- מדיניות המזרח התיכון של מוסקווה, מאז ימי המלחמה הקרה.
אם לפקטור הראשון יש השפעה מועטה על המדיניות הפרגמטית של ישראל, הנוטה יותר ויותר להגן על ביטחונה העצמי מאשר על בתוליה האידיאולוגית, בנקודה השנייה השאלה עדינה יותר.
מזה כמה שנים הגבירה מוסקבה פגישות דיפלומטיות כדי לחדש את היחסים עם מדינות המזרח התיכון המסורתיות. רק לחשוב על הקשר המועדף עם מצרים, אשר מקורר מאז ימי קמפ דיוויד, אבל שנה אחת נהנו עוד דחיפה עם ציר פוטין-אל סיסי החדש. מדיניות המזרח התיכון של מוסקבה מתרחבת וכמו בעבר היא אינה מוגבלת למדינות ערביות. אם יציאתה של איראן מתחום השפעתה של ארצות הברית ב- 1979 תביא אותה לידי ביטוי כמורה של טהראן, כיום במטרה להחזיר את פרס לשעבר לקהילה הבין-לאומית, היחסים המיוחדים בין שתי המדינות יהפכו להיות יסודיים לדיפלומטיה מכל רחבי העולם. בהינתן הקשר הברור בין דמשק למוסקבה, ניתן לומר כי המשולש האיראני-רוסי-סורי, כמו גם החזק, עבור רבים גם הוא הכרחי.
זו נתפסה על ידי ישראל, שנתפסה הזדמנות אדירה במפעל הפוליטי והצבאי של רוסיה. כך מפסגת פסגת הקרמלין בין נתניהו לפוטין את ההצהרות הרשמיות על לקיחת ידע קודם על ארה"ב ומזהה את עצמה כפגישה מלאה במשמעויות מבצעיות ופוליטיות.
בשם התועלת ההדדית, אחרי שנתיים חוזר ראש ממשלת ישראל לדבר ישירות עם "הצאר של כל רוסיה", תוך עקיפת הדעות הקדומות והעמדות ההיסטוריות.
המפגש, שנמשך זמן מה, אך מאורגן בחיפזון, לובש צורה של עזרה הדדית, למרות הסבירות של בית לבן שנחשב פחות ופחות אמין מתל אביב, ויותר ויותר חלש ממוסקבה.
ההתפתחויות בשטח אומרים הרבה. הקרמלין נעלם מעזרה פוליטית פשוטה לסוריה לשלב מבצעי של קו ראשון, עם תבליטים אסטרטגיים כבדים.
כלי הרכב הרוסיים R166-0,5 (רבעונים ניידים ניידים), שנמצאו בין חומס לחלב, מלווים על ידי BTR-82 של חיל הרגלים הימי, מראים יכולת להשיג תקשורת ברדיוס של 1000 ק"מ, הרבה מעבר לצרכים ההגנתיים הפשוטים של הבסיסים של טרטוס ולטקיה.
פריסת חיל הרגלים של חיל הים ("המוות השחור" הידוע לשמצה, שהתחזק במשך זמן מה בתפקיד אסטרטגי) מאששת את העמדות החזקות למעורבות ישירה של הרוסים. פריסת חטיבה 810, חלק מהצי השחור המוצב בחצי האי קרים, מדברת בבהירות: בנוסף לשני הגדודים של "הנחתים" והתותחנים, יש במחלקה את גדוד הסיור ואת הצנחנים 881, בדרך כלל מבשרי הדרך ב נוכחות מסיבית יותר.
הנושא היה, ככל הנראה, במרכז השיחות בין פוטין לנתניהו, שלא בליווי מלווה של ראש המודיעין הצבאי.
על פי ההיגיון של אינטרסים משולבים וקביעת תקדימים מדיניים שלא נראו מעולם על ידי בן גוריון ואילך, ישראל מקבלת את המעורבות הישירה של הכוחות הרוסיים ואת פתיחתם של תרחישים חדשים למוסקבה, אך בתמורה שואפת להביא סדר גבולות צפון. המגע הישיר עם רוסיה מבלי לעבור את וושינגטון מבטיח למעשה לישראל שלוש תוצאות עצומות:
- בראש ובראשונה את התמיכה של נושא צבאי מכריע במאבק נגד ISIS כביכול ואנרכיה אזורית (גורם חשש ביותר על ידי תל אביב).
- שנית, הפיקוח של מוסקווה על שותפים אנטגוניסטית שלה באזור. מצד אחד, אסד, "האויב הכי אמין" של ישראל, אשר בתמורה לגיבושו שלו ייאלץ לקרר כל שאיפה אנטי-ציונית, כולל התמיכה הבלתי מותנית בתחזיות של חיזבאללה. מאידך, ניטור איראן, אויב אונטולוגי של ישראל, במיוחד לאחר המו"מ השנוי במחלוקת על כוח גרעיני שאושר על ידי אובמה.
- לא פחות, סטירה גדולה שניתנה לדיפלומטיה האמריקאית, שבה מנהל נתניהו, שמנהל את היחסים הקרים ביותר בין ארה"ב לישראל מאז לידתה של המדינה היהודית, לוקח אבן ענקית מן הנעל.
עבור רוסיה הניצחון הפוליטי הוא עצום ושקוף בישראל. בנוסף לאישורה ככוח פוליטי עולמי, היא גם מאבדת מקום בשמש במונחים של יכולות צבאיות מחוץ לאזור. זה לא קרה מאז ימי הקומוניזם.
כאמור במאמרים קודמים המפסידים האמיתיים הם ארה"ב, שבני ערובה של ממשל מתלבטים בין תפקידה של מעצמה צבאית לבין זה של מה שמכונה התייחסות אתית למחשבה פציפיסטית פלנטרית שלא צוינה.
