כדי למנוע התקפת טילים אפשרית, החליט הפנטגון לפרוס בשטח של דרום קוריאה, ביישוב סונג'ו, קומפלקס שיפעיל את מערכת טילי קרקע-אוויר מסוג THAAD ("גובה גבוה").
הטיל מצויד עם ראש השפעה ישירה - כלומר ללא חומרי נפץ - יש משקל של 800 ק"ג, אורך של 6,17 מטרים וקוטר של מטרים 0,37. הטווח המרבי הוא 200 ק"מ ומנוהל על ידי מנגנון המכ"ם של Raytheon הפועל בהרכב I / J (8-20 GHz), עם טווח של 1000 ק"מ. דווקא מערכת מכ"ם זו היא הסיבה לדאגה של בייג'ינג, שכן היא יכולה לשמש כדי לפקח על פעילותם של חיל האוויר הסיני על הגבול עם חצי האי הקוריאני.
פריסתו של מערך הטילים מעלה כמה דאגות, שכן מערכת הנשק האמורה לא נועדה ליירט טילי שיוט או טילים בליסטיים (כמו SCUD-C) בטווח הקצר, אשר כנראה ישמשו את פיונגיאנג השלב הראשוני של התקפה נגד דרום קוריאה.
תחום השימוש במערכת ה- THAAD הוא ה- cd שכבת הגנה גבוהה (שטח ההגנה של 1600 x 500 ק"מ, מירוט יירוט גבוה יותר מ 35000 מטרים). בכל הנוגע להגנה מפני טילים בליסטיים, על פי מונחים נאט"ו, המונח משמש נִדבָּך כאשר מדובר ברמת ההגנה, תוך שימוש במילה שכבה (שכבה) כדי לתאר את המכסה כי יירוט יכול להגיע. בדרך כלל מכסות החל מטר 35000 הם כביכול של השכבה העליונה (יירוט אטמוספרי); מכסות מתחת מטרים 35000 ליפול בתוך השכבה התחתונה.
יתר על כן, בטרם מגיעים למערכות הטילים, יש לחזור ולהזכיר כי כל מנגנון הגנה נגד טילים, על מנת להיות יעיל, דורש סדרה של תנאים מוקדמים. קודם כל צריך לברר מראש - אולי לפני שיגור הטיל - ההכנות לפיגוע. אז לזהות את הטילים, להבין כמה הם, להבין איזה סוג של ראשי נפץ להוביל ונגד אילו מטרות מכוונות.
תנאי הכרחי נוסף הוא מערכת שליטה ובקרה, שכן יירוט הטיל הבליסטי דורש כמות עצומה של נתונים, היכולת לעבד ולסנן אותם ולהפיץ אותם למשתמשים השונים, כדי לזהות את האיום ולשים במקום ההליכים המתאימים ביותר להיאבק בה.
נכון גם שהפריסה האמריקאית של מערכת נגד טילים יכולה להתפרש על ידי צפון קוריאה, שכן וושינגטון מקבלת מראש את הסכמתה לנקוט טקטיקה הגנתית, ולהשאיר את פיונגיאנג ביוזמה ואת האפשרות לבחור באופן חופשי מתי , איך והיכן להכות.
(צילום: ארה"ב DoD)
