דגל לבן

הדימויים הדרמטיים של שעות אלו המגיעים מאפגניסטן מסכמים, באופן הטראגי ביותר, לא רק את כישלונה של משימה צבאית שאמנם רק קבעה לעצמה למגר את בסיסי אל -קאעידה - נמשכה עשרים שנה, אלא גם את תבוסת תרבות אחת על פני אחרת. למרות שהכל התחיל כפשיטה עצומה נגד המחבל המבוקש ביותר בעולם, המשימה באפגניסטן הפכה מאז ליצוא כפוי של דמוקרטיה, מושג יקר כל כך לארצות הברית, אך שמקורו באירופה למהדרין. מלחמת רעיונות, המבוססת על הוראת ערכים דמוקרטיים, שבה נעשה ניסיון מגוחך וגרוטסקי להוביל תיאוקרטיה איסלאמית ואיסלאמיסטית לקראת בחירות דמוקרטיות עם קלפיות, פתקים ועיפונים קהים.

אם התיאטרון המערבי (אירופה בראש ובראשונה) הציג את עצמו לציבור באופנו המאופק והצנוע של מי שמשרטט ניסיון ללא יותר מדי הרשעה, אולי היה מעמיד פנים שם; אבל השחקנים עבדו קשה כדי שהקומדיה שלהם תצליח. אמריקה ואירופה נכנסו לפיכך לזירה עם אלפי גברים במדים, משוריינים, מטוסים ומל"טים, עם הרעיון הקבוע שהעם האפגני (או ליתר דיוק שלל האוכלוסיות האפגניות), התגבר פעם על הטראומה של בן לאדן ושל מוללה. עומר, הם היו הולכים בדרך חדשה על ידי בחירת נשיא בובות כמו אשרף גאני.

לכן הגענו לעימות, ועד כה, מעסיקי הדמוקרטיה מעשירים עוד יותר את ספר השוטים שלהם באמירות אבסורדיות על מטרות המלחמה האמיתיות, ומכריזות על השליחות באפגניסטן כהצלחה מוחלטת. אז אנא ספר לאלה שדורסים בשדה התעופה בקבול, נואשים מכלי טיס לברוח. כמו כן, אני ממליץ למי שמטיס את המסוקים המעבירים את כוח האדם הדיפלומטי למקום בטוח: המשימה היא הצלחה מלאה, אך אנא ברחו!

כעת הטליבאן מבטיח איפוק, אך כאשר אדם קופץ על גלגלי מטוס הממריא ואז נופל לחלל, מתעוררים ספקות באשר לאמיתות ההבטחות הללו. לעת עתה, כל שנותר למערב הוא להניף את הדגל הלבן, בעוד כרזה לבנה נוספת, של הטליבאן, כבר מנופפת מעל הבניינים והרחובות של קאבול.

דגל שחור ולבן

סביר להניח שבדמיון הקולקטיבי (במיוחד של רבים שמקשרים בטעות את דימוי הטרוריסטים עם זה של הטליבאן), רבים היו מצפים לראות את רכבי השטח חמושים במקלעים, פורצים בניצחון לתוך קאבול מעוטרים בנוראות איומות דגלים שחורים, דגל מוות שהיה שייך למדינה האיסלאמית. כל זה לא קרה. זה לא צירוף מקרים, כי גם בייצוגים הסמליים של שייכות, הטליבאן פועלים לפי כללים ותכתיבים שונים לגמרי מהמענים של דאעש, ומבססים את בחירותיהם על מסורת היסטורית מאוד ספציפית.

הפשיטות שנאספו לפני שנים על ידי אל בגדאדי הציגו את עצמם בפני העולם כשהם מתהדרים בדגליהם השחורים, הצבע בו השתמש מוחמד עצמו במהלך כיבושיו הראשונים. מאוחר יותר ירש הדגל השחור את השושלת השלטונית הראשונה אחרי הנביא, המכונה הח'ליפות של הרשידיים. לח'ליפות זו, המוסלמים חייבים את אימוץ לוח השנה שלהם, המתחיל משנת 622, השנה בה עשה הנביא מוחמד את מסעו ממכה למדינה (הגירה).

במרכז הדגל השחור, המדינה האיסלאמית הכניסה שני סמלים בעלי חשיבות רבה לאמונה האיסלאמית: ה שהאדה וחותם מוחמד (מוגבל על רקע לבן). שם שאדאדה הוא מקצוע האמונה של כל מוסלמי, כלומר "אין אל מלבד אללה ומוחמד הוא הנביא שלו", חותמתו של מוחמד, לעומת זאת, נראית כמו חזרה לסמל המצוי בסדרת אותיות המיוחסת במדויק לנביא ונמצא בארמון טופקאפי.

הטאליבן, שמשמעותנו, כזכור, פירושו המילולי של "סטודנטים", מתפאר בעבר מבוגר יותר מדאעש וברור בראשית אחרת. כאשר התיישבו תלמידי הלוחם בקאבול בשנת 1996, הם הראו לעולם דגל לבן, צבע שעורר את הטוהר של מה שממשלתם תהיה. עם זאת, הבחירה לאמץ לבן לא הייתה מקרית, שכן זה היה אותו צבע בו השתמש אחד הח'ליפים שהוקמו לאחר מותו של מוחמד, הח'ליפות. אומאיאד.

בשנה שלאחר מכן, בשנת 1997, העלו הטליבאן על דמויותיו של שאדאדה, להגיע למה שעדיין כיום הוא אחד מסמלי השייכות שלהם.

השליטה באומיית הייתה רלוונטית גם למה שהאסלאם מכיר כנבואה "Ghazwa-e-הינד"לפיו האיסלאם ימלוך על הודו ועל מדינות הסביבה. בניגוד לתוכניות דאעש, שחלמו על ח'ליפות שבמרכזה עיראק, הטליבאן תמיד תמך בהגשמת נבואה זו ולכן בח'ליפות אסלאמית חדשה בהודו, פקיסטן ואפגניסטן.