כפי שכבר הוזכר בעבר הלא רחוק, אחד המרכיבים שהופכים את חיל האוויר ה-IRIAF (הרפובליקה האסלאמית של איראן) לאקזוטי בעיני משקיפים חיצוניים הוא התמהיל הייחודי של מטוסים ממוצא אמריקאי, סובייטי/רוסי, סיני, צרפתי ומקומי שמאפיין.
למרכיב הצרפתי של IRIAF יש היסטוריה מאוד מעניינת, גם אם לפעמים לא מוכרת היטב לציבור הרחב. במהלך שנות ה-60 וה-70, צרפת חיזרה אחרי המלוכה הפרסית שוב ושוב בניסיון להתבסס בדרגים המדיניים והצבאיים של מדינת המזרח התיכון ולהוסיף אותה לקבוצה הגדולה ממילא של רוכשי הנשק שהרפובליקה הטרנס-אלפינית התפארה בלטינית. אמריקה, אפריקה, אוקיאניה ובמזרח התיכון עצמו.
כיוון ש"המיראז'ים" של דאסו כבר עשו רעש בשורות חילות האוויר של מדינת ישראל ומספר מדינות ערב, חשבה האליטה הפריזאית שגם טהראן תיכנע בקרוב לחנופה הגאלית. עם זאת, החיזור לא הניב שום דבר קונקרטי והאיראנים מעולם לא התנתקו ממדיניות ה"קנייה אמריקאית" שלהם. מסיבה זו הפנו הצרפתים את תשומת לבם לעיראק, אויבת עיקרית של איראן, שאכן הוכיחה, גם לפני מלחמת איראן-עיראק וגם במהלכה, כלקוח מצוין לאליזה.
במהלך הסכסוך המתיש שנמשך 8 שנים, הצליחו האיראנים להסתמך על הביצועים של ה-F-5, F-4 וה-F-14 שלהם מתוצרת אמריקאית, אך גם ספגו אבדות כבדות שנגרמו גם משימוש המוני במספר סוגים שונים של לוחמים עיראקים ביניהם בלט ה-Mirage F1, באותה תקופה אחד התכשיטים של תעשיות האווירונאוטיקה הצרפתיות. לא רק זה, בנוסף לשימוש באוויר-אוויר, ה-Mirage F1s גם הוכיחו את עצמם כפלטפורמות רקיעות ויעילות למשימות אוויר-קרקע ואנטי-ספינות, תפקיד בו הצליחו להצטיין הודות לאפשרות של שימוש בטיל נגד ספינות AM39 Exocet.
בימים שבין 26 ל-28 בינואר 1991, בזמן שחילות האוויר של הקואליציה הבינלאומית החריבו את עיראק במסגרת המערכה האווירית חלק מהמבצע סופה במדבר, מספר רב של מטוסים אזרחיים וצבאיים עיראקים המריאו משדות התעופה של ארצם ונחתו בשדות התעופה האיראניים בעקבות תוכנית פינוי שאושרה בעבר על ידי הנהגות בגדאד וטהראן. לאחר מכן, בתום הסכסוך, החליטו האיראנים להשתלט על המטוס העיראקי במלואו כפיצוי על נזקי המלחמה שעיראק לא הייתה מוכנה לשלם עד אותו רגע. בין המטוסים העיראקים הנ"ל היה גם מספר חשוב של מטוסי Mirage F1 אשר מקורות לא רשמיים העריכו בסביבות 24-25 יחידות השייכות לגירסאות Mirage F1EQ-2/EQ-4/EQ-5/EQ-6 וגרסאות BQ (האחרונות, הסבה מבצעית דו-מושבית, האחרים מטוסי קרב-מפציצים חד-מושבים).
אמרתי "מקורות לא רשמיים" כי איראן מעולם לא ציינה בדיוק כמה מטוסים עיראקים היא השתלטה ב-1991, שלא לדבר על המספרים של דגמים בודדים.
לאחר הגעתם לאיראן, מטוסי ה-Mirage F1 לשעבר העיראקים חנו לראשונה בשטח פתוח ליד מסלולי ההמראה של בסיס לוחם טקטי 3 (TFB3) נוג'ד נמצא בחמדאן ולזמן מה נמק בצד הדרך. עם זאת, בשנת 1993, גיבור מלחמת איראן-עיראק וטייס ומפקד F-4E בהשראתו, קולונל גולאם חוסיין "בהרוז" נאגדי-בייק החליט להטיס ניסוי באחד מהמטוסים. למרות שלא היה לו תיעוד טכני וללא ניסיון אימונים קודם עם המטוס, הניסיון הצליח לחלוטין ותגובתו הסופית הייתה נלהבת ומאותו רגע הוא הפך לאחד הקולות המרכזיים בעד הכנסת כל מיראז' F1 בשירות פעיל ולכן הרבה שבשכבות העליונות של IRIAF הוא נודע מאותו רגע עם הכינוי "לוחש המיראז'ים" ועזר ליצור את המדריך לניהול ההדרכה והתחזוקה מאפס.
בשנת 1994 נרכשה כמות ניכרת של חלקי חילוף מלוב וממקורות משניים אחרים, וה-IRIAF יכול היה לסמוך גם על עזרתם של טכנאים שנשלחו מפקיסטן.
עבודת החזרת המטוס למצב מבצעי בוצעה בחלקה במפעלי ה-IACI במהראבאד וחלקה ב-TFB3 עצמה, ובעוד שבחלק השני של השנה החלה הכשרה המונית של טכנאים וטייסים של IRIAF על הדגם החדש, קולונל Naghdi- בייק הוביל את המחלקה הראשונה של 9 מיראז' F1 בליווי הטייסים והמכונאים שלהם ליעד החדש שלהם: הלא נחנך עדיין בסיס לוחם טקטי 14 (TFB14) האימאם רזה ממשהד, בצפון מזרח איראן, לא רחוק מהגבולות עם טורקמניסטן ואפגניסטן.
למרות ששימש את האיראנים מאז שנות ה-30, עד לאותו שלב בסיס המשהד עדיין לא קיבל חשיבות ובמהלך מלחמת איראן-עיראק הוא שימש בעיקר כ"בסיס מקלט" עד מחוץ להישג ידם של העיראקים. חיל האוויר (IrAF) גם אם יש אפשרות שהוא שימש כ"מעוז" ו"מפקדה" ל"מלחמה הסודית" שניהלה איראן בצל מול הסובייטים באפגניסטן עדיין בשנות ה-80, אבל זה כבר סיפור אחר . בכל מקרה, עדיין ב-1994 חסרו לבסיס את התשתיות הבסיסיות ביותר להפעלת אפילו טייסת אחת של מפציצי קרב.
למרות ההתלהבות והלחצים של נגדי-בייק, בניית תשתית הבסיס התנהלה באיטיות רבה והסתיימה רק בשנת 2009. אולם, תהליך ההפעלה והפריסה של מטוסי ה-Mirage F1 התקדם בקצב מהיר עם הקמתן עד סוף 1995 של שתי טייסות: 141o וה-142o סיומת TF.
אולם בשלב זה מתעוררת בעיה. כפי שצוין לעיל, כמעט כל המקורות המקוונים והניירים מדברים על העובדה שה-IRIAF קיבל בסך הכל 24-25 מטוסי מיראז' F1 ממוצא עיראקי. אולם, במבט לאחור, המספר הזה פשוט קטן מכדי להוות שתי טייסות! מאז תחילתו, למעשה, חיל האוויר האיראני תמיד היה "נשק עם DNA מערבי", והוא נשאר כך גם לאחר המהפכה החומייניסטית של 1979 ורכישות מטוסים מתוצרת סינית ורוסית בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90. . ומסיבה זו בדיוק פעלו האיראנים תמיד על פי הדוגמה המערבית לפיה לטייסת מפציצי קרב כדי להיות מבצעית ויעילה חייבת להיות בין 18 ל-24 מטוסים זמינים.
הפרקטיקה של מלחמת איראן-עיראק והעשורים שלאחר מכן לימדו שאם מספר המטוסים יורד מתחת לסף המינימלי של 18, אז הטייסת מפורקת ומטוסיה מחולקים בין הטייסות האחרות. זו הסיבה שהעובדה שהאיראנים יצרו לא פחות מ-2 טייסות המצוידות במטוסי מיראז' F1 מחשידה מאוד, ובמקום זאת מעידה על האפשרות שהמטוסים מהסוג הנ"ל שהם תיקנו באיראן הם רבים יותר ומוערכים בין 36 ל-48 דגימות. . בכל מקרה, בשנים שלאחר 1995, מטוסי מיראז' F1 של שתי הטייסות הנ"ל טסו באינטנסיביות בביצוע משימות אימונים ולחימה כאחד. גם הכוחות המזוינים האירניים (ארטש) וגם ה-Pasdaran השתמשו למעשה ב-Mirage F1 במספר הזדמנויות, אך גם במכשירי EMB-312 טוקאנו, מסוקי התקיפה Bell AH-1J קוברה ומל"טים מתוצרת מקומית כדי לתמוך בחיילותיהם ובאנשי המשטרה ומשמר הגבול בלחימה נגד הטליבאן וסוחרי סמים (שיש לרשותם צבאות אמיתיים מצוידים בנשק כבד) בכל אזור הגבול.
במסגרת פעולות אלו, מטוסי ה-Mirage F1 ביצעו הן פעולות סיור לאורך הגבולות המשותפת לאיראן עם אפגניסטן ופקיסטן וכן עשרות גיחות לחימה נגד עמדות שונות של הטליבאן ובסיסי סחר בסמים הממוקמים אף הם בתוך השטח האפגני.
באוגוסט 2001, מיראז' F1BQ השייך ל-141o TFS עם גנרל נאסר חביבי (מפקד TFB14) וטייס משנה צעיר בפקדים נפגע ממטוס MANPADS מסוג 9K34 סטרלה -3 (SA-14 שֵׁד בקוד נאט"ו) שנורה על ידי כוחות הטליבאן בזמן שהיה מעורב באחת ממשימות האנטי-סמים הללו. חביבי וטייס המשנה הצליחו לשמור על המטוס במצב טס אך עם הנחיתה המנוע נתקע והשניים מתו בהתרסקות המטוס, אולם נמנעו מכך שהוא עלול ליפול באמצע העיירה.
לאור השימוש המבצעי האינטנסיבי, ב-2003 צי המיראז' האיראני F1 היה במצב קריטי הדורש שיפוץ מוחלט. עם צרפת נפתח משא ומתן חשאי לרכישת חלקי חילוף ונשק. בתחילה הגיבה פריז בהתלהבות על ידי פתיחת האפשרות לספק לטהרן 140 מטוסי מיראז' F1 יד שנייה המוצבים במילואים ולמעלה מ-1.000 טילי אוויר-אוויר, אולם הלחץ של ארצות הברית ניתק כל מגע נוסף. בשנת 2004 נאלץ ה-IRIAF להפסיק כל פעולה עם מטוסי ה-Mirage F1 שהושמו במילואים קבועים למחצה במשהד, בתגובה להסלמה של המצב באפגניסטן ב-141o וה-142o TFS צוידו מחדש במטוסי F-5E שהוחזרו לאחרונה לשירות ושודרגו על ידי ה-IACI.
מדי פעם עדיין שימשו מטוסי מיראז' F1 למשימות אימונים מוגבלות ולמצעדים חגיגיים, במיוחד מעל טהרן, ונחשב שהקריירה שלהם הסתיימה כמעט עד שבשנת 2012, גם הם הושפעו מתוכנית השדרוג המאסיבית שמנהיגי הצבא אישרו עבור חלק גדול מטוס הקרב של חיל החימוש.
ספציפית, תוכנית העדכון של מיראז' F1, בשם הקוד "פרויקט חביבי" (משמו של המפקד הנ"ל חביבי שמת ב-2001), הרואה כל אחד מהתאים נתון לשנתיים של עבודה במפעלי מהרב"ד, צופה תוכנית מלאה מחזור עבודות להחייאת גוף המטוס, התקנת מכ"ם חדש מתוצרת איראן והתקנת מערכות נשק חדשות, לרבות טילי שיוט לטווח של 300 ק"מ. המטוסים שהופעלו מחדש ושודרגו מועברים ל- בסיס לוחם טקטי 10 (TFB10) של Konarak, ב-Chah Bahar, לשעבר המטה של 101o טייסת קרב טקטית על F-4D. הטייסת הראשונה מבין שתיים במטוסי מיראז' F1, ה 102o טייסת קרב טקטית הוא כבר הוכרז מבצעי והשני, ששמו עדיין לא ידוע, אמור להפוך לכזה בעתיד הקרוב.
צילום: שחרם שרפי
