(המשך) פיליפו יודע לעשות את עצמו נאהב על ידי יצירת חברויות בקלות, וכפי שכבר דווח, הוא מאוד אמפתי. דמותו של המרשל נטמעת (לא פעם) לעתים קרובות לנושא בעל מילים מעטות, קפדני ואולי מעט רודני.
יש כל כך הרבה דרכים להיות איש צבא, ובהתאם לאופן שבו אתה ניגש לעצמך, יש לך את ההערכה וההסכמה של הכפופים לך. נראה שהוא מסתדר מצוין.
החתול
לפתע נכנסו שני החתולים של הטבח למזנון, התמקמו מאחורי המטבח, ובאו לבקר אותנו להביא משהו לאכול. ברגע שראיתי אותם הבנתי את הרעיון! חתול יכול היה לעבור דרך הצינור על הכבל מסוג הרצועה, ציינתי זאת בפני הבנים שבהתחלה צחקו על זה. פירטתי את הרעיון ואחרי ארוחת הצהריים דיברנו עם הטבח שהיה חייל אלפיני זקן. בצחוק הוא אישר לנו.
עם החוט קשרתי קשר בחוט והעברתי את הקצה השני סביב הבטן שלו בלי להדק יותר מדי, החלקתי אותו לתוך החור. תוך כמה שניות הוא יצא מהצד השני שם חיכה לו "חברו הצבאי" עם פרוסת בשר שהטבח סיפק לנו. לא ניתן לתאר את הצחוקים שהיו לנו במהלך הכנת הניתוח הזה ואת התוצאה הסופית. החתול בזרועותיו של איש הצבא היה רגוע, הוא אכל את הפרוסה שלו והועלה בשל הישגים מיוחדים לדרגת רב-טוראי. הזקנים הסתקרנו, והעמידו פנים שהם לא שמו לב, הם התבוננו בכל.
בדיקות ולוגיסטיקה
כמעט מדי יום היו ביקורים במרכזי הצמתים של מפקדים בדרגים שונים, קצינים כלליים, עמיתים לאספקת דלק או חומרים אחרים, כולם אהבו לבקר במרכזי הצמתים ואם היה להם זמן גם עצרו לאכול. אחרי יומיים המג"ד בא לראות אותנו, ובזמן ההמתנה לארוחת הצהריים הוא רצה לסייר בחניה של בית המנוחה. הצבעתי על המקום שבו הונח הכבל; הוא הסתכל עליי ומיד שאל אותי איך הצלחתי להעביר את החוט בתוך הצינור הזה, עניתי לו בצחוק עם חתול. הוא צחק, הוא לא האמין. הוא היה משוכנע בכך בארוחת הצהריים כשראה אותם בחדר הקטן שלנו.
סגן זמין ומגמר
הבנתי שאורחי המבנה אוהבים לרקוד לצלילי האקורדיון, וכשהיה במחלקה שלי ילד מפרוסינונה שהיה אלוף האקורדיון האזורי, הכנסתי אותו לצוות שלי ולקחתי אותו למרכז הצמתים. דיברתי עם המנהלת ושאלתי אותה אם לאחר שתסיים להתקין את קישורי הרדיו, היא תסכים לתת למתגייס הצעיר לשחק עבורם במשך שעה. בשעה 17,30 החל המופע.
לאחר מכן, במשך יותר מכמה אחר הצהריים, נאלצתי להתנהג כג'נטלמן לכמה ריקודים. יום אחד שאלתי את ההנהלה אם יש אפשרות, בתום התרגיל, לארגן מסיבה לקשישים; ההנהלה קיבלה ברצון רב והעמידה לרשותנו את הטברנה, שהייתה מקום יפה ומרווח.
במהלך הברכות, כפי שקרה בשנה הקודמת, 90% מהקשישים אמרו לי שהטלוויזיה בחדרים לא עובדת, הם לא יכולים לראות יותר את הערוצים. שאלו אותי אם אני יכול לתקן אותם. אחר הצהריים למחרת איבדתי שלוש שעות מכוונן מחדש של הטלוויזיות שכולן לא היו בתדירות.
אני משמיט את התודות ואת המתנות שנתנו לי עם ממתקים ושוקולדים שהכינו ערב קודם. החוויה גרמה לי לחשוב הרבה על כל הסיפורים האישיים שחלקם סיפרו לי. בשנה שלאחר מכן, בידיעה שעלי לחזור למקום הזה לאותו תרגיל, ארגנתי את עצמי טוב יותר.
ריקוד הערב
סוף התרגיל הגיע וכפי שסוכם עם המנהל התחלנו בהכנות לערב הריקודים. אחר הצהריים ביקשתי מהמנהלת לקחת אותי לאסוף שתי עוגות ומאפים שהזמנתי.
אחרי ארוחת הערב השארתי שני שומרים צבאיים עם הבטחה שאחרי שלוש שעות אשלח חליפין ועם שאר הבנים, כולל המוזיקאי, הלכתי למסיבה. נכחו קשישים רבים וכמה מעוזריהם. ניתן היה לראות את האושר למסיבה הזו בחיוכים העליזים שלהם.
המוזיקאי התחיל לנגן וכולנו התחלנו לרקוד, אבל בגלל המחסור בגברים טובים ומספר הנשים הגדול שנכחו, רבות מהן רקדו יחד. הטבח האלפיני לשעבר ואיש צבא ואני היינו היחידים שידענו לרקוד טנגו, ואלס וטרנטלות, וכתוצאה מכך כל הזקנות רצו שלושתנו כאבירים. גם אם החיילים לא ידעו לרקוד, הם נאלצו על ידי הקשישות. אפילו דון סברינו, שהיה כומר אורח בבית, היה מעורב מדי פעם בריקודים.
המוזיקאי היה טוב מאוד, הוא ניגן בכל מיני קטעי ריקוד וכדי לצחוק עליי, ברגע שסיים יצירה, הוא היה תוקף עוד אחד, בלי להשאיר לי רגע מנוחה. הנשים התחלפו בתורות ואני נאלצתי לרקוד עד רבע שעה בתור בעוד המוזיקאי צוחק בשעשוע. מעניין אם השינוי נעשה אז?
ברכות נוגעות ללב
סיימנו בשעה XNUMX:XNUMX. הנשים המבוגרות היו כולן שמחות ונלהבות על כך שבילו ערב נחמד, שונה מהרגיל. חלק אמרו לי שהמוזיקה מזכירה להם את הנעורים שלהם. בבוקר היציאה, כדי להיפרד, עצרנו עם הרכבים בכיכר בה חיכו לנו כמעט כל הקשישים. בירכנו אותם אחד אחד ובחיבוקים ארוכים ומלאי חיבה. הפרידה נמשכה כשעה והייתי חייבת להבטיח שאחזור בשנה שלאחר מכן וכך היה לעוד שלוש שנים.
את כל התרגילים שנעשו במקום הזה אני זוכר בהרבה נוסטלגיה, גם בגלל האדיבות שכולם הראו לנו, וגם בגלל הזיכרונות של הזקנים האלה שגרמו לי לחשוב הרבה. אלו חוויות שמשאירות את חותמן לנצח, מצד שני כשאתה עובד מבודד חשוב מאוד ליצור קשרים של כבוד וידידות עם התושבים או האנשים הקרובים אליך. השארת זיכרון טוב לאורך זמן תמיד משתלמת.
סגן פיליפו מספר לי שחווית החיים המקסימלית שלו הורגשה בסביבות גיל שישים, היום הוא קצת יותר מ-70. הגיל המתקדם והזיכרונות של אותו בית אבות כנראה מביאים אותו היום לחיות מחדש את שנותיו המזהירות בצבא בנוסטלגיה מסוימת מודעות לזמן החולף. אולי היא לא מבינה שהוא עדיין אדם מבריק עם האנרגיה והשנינות לעשות לעצמו שם לחצני מצוקה לפנסיונרים עם תוצאות ללא דופי.
קרא את החלק הראשון - סיפורי הסגן: תרגיל "ברזל יבש".
צילום: מחבר
