מתקפת הנגד האוקראינית בקיץ-סתיו נכשלה בשל שורה מרובת של גורמים, הן בעלי אופי צבאי טקטי ו"טקטיקות גדולות", והן אופי פוליטי-כלכלי-תעשייתי. בפרט, באשר למערכת השנייה הזו של יסודות, הגורמים ששקלו קודם כל היו קשיי אספקה של כלי נשק ותחמושת עבור הכוחות המזוינים של אוקראינה, בהתחשב בכך שלקייב יש עדיין תעשייה ביטחונית בשלב "התהוות" - למעט הענף המסוים של תכנון ותיעוש של מל"טים ולוחמה אלקטרונית - ושהאירופי אינו מסוגל לספק ל-AFU את המהירות והכמות שתידרש, ובמיוחד בשלב הקינטי של מתקפת הנגד, יהיה צורך בכך.
מנקודת מבט צבאית למהדרין, יש לציין כי מתקפת הנגד האוקראינית תוכננה כמבצע תמרון ענק שהיה צריך להוביל, באמצעות ריכוז המאמץ הגדול ביותר ב- קו סורוביקין בין וסיליבקה לרובוטינה, לפריצת הדרך של ההגנות הרוסיות, הובילה את כוחות השריון וחיל הרגלים האוקראיני לטוקמק ומשם למליטופול ולפיכך אל היעד האסטרטגי של "לאלץ" את מסדרון קרים.
כבר בימי הלחימה הראשונים, גם בשל ההתנגדות הבלתי צפויה (בקוצר רואי מסוים) של המחנה המבוצר הרוסי, תוקנה תוכנית מקורית זו, כאשר הפיקודים האוקראינים נאלצו לנטוש את התמרון לטובת ניהול קרב חיכוך לאורך כל קו החזית. טקטיקת ה"אש והתמרון", כפי שסיכם אותה גנרל המטה הכללי האוקראיני, אולכסנדר טרנבסקי, נזנחה כמעט מיד. בחירה שנולדה כ"זמנית", לנוכח חזרה מהירה לפעולות מתמרנות, הסתיימה, במקום זאת, לאפיין את תנוחת הצבא התוקף. לפחות באותו שלב, בעקבות הפעולות המקדימות שראו את הכוחות האוקראינים מתקדמים כמה מאות מטרים מעבר לקו החזית, המטרה הייתה לפגוע בשרשרת הלוגיסטיקה הרוסית לערער את הקומפקטיות של מערכת הביטחון. המטרה מעולם לא הושגה במלואה.
עיקר הבעיה הוא שהאוקראינים ניסו להילחם בא Bewegungskrieg (לוחמת תמרון) היכן שהיא התגבשה, גם בהתחשב במאפיינים של קו סורוביקין שהוכן על ידי הרוסים (ושהיו מוכרים היטב לפיקוד העליון בקייב), קרב עומק מכל הבחינות. תיאורטיקנים סובייטים כמו ולדימיר קיריאקוביץ' טריאנדפילוב, גאורג' סמוג'לוביץ' איסרסון וניקולאי אפימוביץ' ורפולומייב (שידועים היטב גם במוסקבה וגם בצבאות המחוזות לשעבר של האימפריה הסובייטית) כבר זיהו את המושגים של glubokij boj (קרב לעומק) ה glubokaja operacija (פעולה מעמיקה), וכתוצאה מכך דומיננטיות של "חזיתות רציפות" וחוסר האפשרות לזהות "נקודת מאמץ מרבי" אחת, הקלאוזוויציאן מרכז כובד.
בחזית רחבה, במקום לנסות ליצור פרצות שונות במערכת ההגנה של האויב, האוקראינים זיהו תחילה נקודה ספציפית בחזית שבה יוכלו לנסות את פריצת הדרך ולאחר מכן ריכזו שם את מאמציהם, תוך עידוד שימוש מושכל במילואים על ידי הרוסים. . במקום להעמיס על הרשת הלוגיסטית הרוסית, לדרוש ממפקדי מוסקבה להפנות מילואים למספר נקודות בחזית, ה-AFU התמיד בלחימה סביב רובוטין, ולמעשה נותר תקוע שם.
לתיאוריה של glubokij boj, הרגע של החלטה (החלטה) לא ניתן עוד להשיג באמצעות זיהוי של נקודת מאמץ מרבי, אשר בקו חזית רציף, על אחת כמה וכמה אם היא מורכבת מחפירות, שבהן אי אפשר לעקוף אותן גם בשל יכולת הספיגה של התקפות התקפיות. על ידי הגנה אלסטית לעומק, מתרבה בהכרח למספר "נקודות התקפיות" או, אם להשתמש במונח לא תקין, "מרכז כובד טקטי" שהכיבוש או ההגנה שלו אינם מבטיחים הצלחת מחזור מבצעי. יתרה מכך, קלאוזביץ עצמו כבר התריע על הארכת יתר של קווי החזית "מתנגש […] עם כל הדרישות של קרב מכריע".
בתוכנית האוקראינית זוהתה אפריורית "נקודת השבירה" של מערכת ההגנה הרוסית, מבלי להמתין להתממשותה נוכח קריסה אפשרית של גזרה ספציפית ב- קו סורוביקין. חזיתות משניות אובייקטיביות לתוכנית המלחמה הספציפית של מתקפת הנגד, כמו זו של דונבאס - שבה, באופן פרדוקסלי, הכוחות האוקראינים השיגו את ההצלחות הגדולות ביותר - או זו של סטפוב-נובומאיורסקה, על הגבול בין מחוז דונייצק וזפוריז'יה, שחלק מהאנליטיקאים. הם, במקום זאת, זוהו כנקודות המשען האמיתיות של המאמץ ההתקפי הנגדי, הם למעשה מילאו תפקיד "נלווה" בלעדי למבצעים העיקריים, אבל זה היה מרכיב שניתן להבין בקלות על ידי הרוסים ונחשף מספר פעמים על ידי האוקראינים.
בשלב הקיפאון שלאחר חידוש המבצעים, לאחר "ההפסקה המבצעית" של השבועות הראשונים של מתקפת הנגד, אפילו הפעולות הצבאיות של "התנועה" האוקראינית, שניצחה בחזיתות המשניות, פעלה לתדלק את "קרב ההתשה". " " בחזית הראשית.
זה אולי נראה כמו נימוק "בית ספר", תיאורטי בלבד, מנותק מהמציאות הקשה של שדה הקרב האוקראיני. אבל זה הבסיס התיאורטי לכישלון הקונקרטי של מתקפת הנגד האוקראינית, שהסיבות לכך נדונות גם בקייב ודחפו גם את מפקד הכוחות המזוינים של אוקראינה, גנרל ולרי ז'לוז'ניי, לכתוב א. מסמך בקשר לזה.
יתרה מכך, כפי שכתב דומניקו בונאמיקו ב-1880 ב"אלמנטים ראשונים של לוחמה ימית", התפקודים הטקטיים - ומאפייניהם - ו"הטקטיקות הגדולות" נותרו ללא שינוי גם מול גורמים מחודשים (כגון שימוש ברחפנים או לוחמה אלקטרונית ב- המקרה של הסכסוך הרוסי-אוקראיני) שיכול להוביל אותנו לדמיין מי יודע אילו שינויים באמנות המלחמה.
השילוב של מל"טים ונשק מדויק מהווה תמיכה שימושית לפעולות הנערכות עם כלי נשק וציוד קלאסיים. המעבר הטכנולוגי של לוחמה קונבנציונלית מגביר (ולא תמיד) את הקטלניות של החימוש, אבל הגישה הטקטית והאסטרטגית לא השתנתה. ממצא זה, הנתמך בספרות ענפה בנושא דוגמה היסטוריונים ובני זמננו, נראו מורכבים כל כך לחלק גדול מהאנליטיקאים הצבאיים והגיאופוליטיים הבינלאומיים, שבדיוק כמו כמה פוליטיקאים מערביים, נפגעו מה- תסמונת "נס". מה שהיה קובע את התבוסה הרוסית מול תוכנית אוקראינית שהוכרה כלא נכונה בחצרים שלה.
צילום: X
