בקולוניזציה של אוסטרליה (במיוחד בניו ויילס) היו לא רק מגורשים גברים, אלא גם צעירות מבתי כלא אנגליים.
הכל התחיל כשהכתר האנגלי החליט לגרש עבודה בעלות נמוכה מבתי הכלא האנגלים הצפופים בעשור שבין 1770 ל-1780 לצורך עבודות העיור והטיפוח של אותו שטח ענק חדש שבו הם יועסקו בעבודות כפייה עד סוף הכאב שלהם.
למעשה, לאחר ששילמו את חובם לצדק, חזרתם למולדתם הייתה רחוקה מלהיות מובטחת והמולדת בקושי הייתה מברכת על שובם. ביצת קולומבוס: עובדים בשכר נמוך ולאחר מכן מתנחלים, שנפרעו באדמות לניצול ותמורתם יוחזרו בצורת מיסים לכתר!
אבל, כידוע, העבודה לא הייתה שלמה ללא נוכחות נשית. תוך ניצול קולות דעת הקהל, שערורייתי בגלל היחס האכזרי השמור לאסירות המורשעות לעתים קרובות רק בגניבות ושיטוטות, הכתר קיבל את בקשתו של מושל ניו ויילס, לורד סידני, להעביר כמה בנות מהניוגייט הצפוף. כלא לאוסטרליה. בפועל הוצעה לאסירים אלטרנטיבה אטרקטיבית: גירוש לעולם החדש, שם יוכלו להתחיל חיים חדשים, או... למות בבתי הכלא של הוד מלכותו. פתרון מעשי ששכנע, פחות או יותר באופן ספונטני, את 151 הבנות שנכלאו אז בכלא לקבל את ההצעה.
אז זה היה שספינה יצאה מאוסטרליה, ה ליידי ג'וליאנה, הוצב בפיקודו של קפטן מוכשר, אייטקן, ונעזר במשימה המסוימת הזו על ידי לוטננט תומס אדגר, קצין מבוגר ומנוסה שהשתתף במסעות החקר של ג'יימס קוק, שהייתה לו המשימה להבטיח שתנאי החוזה יכובדו. ושלאסירים טופלו "כדי".
בין הצוות יש לציין את מנתח הספינה, ריצ'רד אלי, רופא שהוכיח כישורים יוצאי דופן בהשוואה לסטנדרטים של אותה תקופה. דווקא הודות לתשומת הלב של אלי להיבטים ההיגייניים שיש לשמור במהלך ההעברה, המסע "הצליח": משיפור התזונה על הסיפון, הכנסת ירקות ופירות ועד לאספקה מספקת של סבון, סדינים ושמיכות. לשפר את ההיגיינה של ה"נוסעים", שביניהם היו כמה שהיו בהריון. קפטן אייקן עצמו היה מפקד סובלני בצורה יוצאת דופן בהשוואה לעמיתיו בפיקוד על שילוחי האסירים הבאים לניו סאות' ויילס (הצי השני). על פי דיווחים שפרסם ג'ון ניקול, דייל הספינה קפטן אייטקן, "הוא היה אדם מצוין ועשה כל שביכולתו כדי לגרום לאסירים להרגיש בנוח".
ההכנה לטיול הייתה יסודית וזמינות המקום אפשרה לנו לשבת על ליידי ג'וליאנה צעירות אחרות שנעצרו בבתי כלא אחרים בסך כולל של 245 אסירות.
למעשה, ב-29 ביולי 1789, לאחר עיכוב של שישה חודשים, ה ליידי ג'וליאנה הוא יצא לבסוף מפלימות' למסע שיימשך 309 ימים כאשר, לאחר עצירות רבות, הוא הגיע למפרץ בוטני ב-6 ביוני 1790. הפלגה ארוכה יותר מאלה שנעשו על ידי ספינות מאותו סוג, שבה הספינה ביצעה שיחות רבות. כולל טנריף, סנט ג'אגו, ארבעים וחמישה ימים בריו דה ז'נרו ותשעה עשר ימים בכף התקווה הטובה.
טרנספר אשר בהתחשב בסטנדרטים של אותה תקופה, היה בר מזל במובן מסוים שכן רק מלח אחד מת, שנפל מסיפון במהלך סערה. מבין האסירים אחד מת משבר לב לפני היציאה וארבעה קיבלו חנינה1. בפועל, גם אם היינו רוצים לכלול אותם במניין ה"מטען", ההפסד היה זניח (אם לא אפס) בהתחשב בכך שהגירוש מבריטניה לאוסטרליה נחשב בדרך כלל להרס של ממש עבור האסירים שמתו לעתים קרובות מתת תזונה. , מגיפות והתעללות.
למעשה הספינות הללו (במיוחד אלו של הידועים לשמצה צי שני, הממונה על העברות האסירים) הופקדו בדרך כלל בידי מפקדים בעלי תקלות מועטות, אשר בהיותם חופש מירבי בניהול התקציב שהוקצה להם, לא זלזלו בהשלמת תגמולים לרעת "הנוסעים"; האחרונים, כשהם נכנעו, הושלכו לים עם אחוז הפסדים עם הגעתם של 50% מהמספר הכולל2.
במקרה של ליידי ג'וליאנה, למגורשים, שחלק ניכר מהם היו נערות צעירות בדרגה נמוכה, שהורשעו בפשעים נגד רכוש או זנות, היה ברור יותר מזל; הם נהנו מחופש מסוים על הספינה שכלל אפשרות לשוטט בחופשיות על הסיפונים ולקיים קשרים עם אנשי הצוות (שעמם נאמר שניהלו קשרים פחות או יותר בהסכמה). לפי מסמכים על הספינה, היו רק שישה מקרים חדשים של הריונות על הסיפון, כנראה בגלל שהמבוגרים יותר הורו לצעירים להשתמש באמצעי מניעה ראשוניים של אותה תקופה.
עונשים היו נדירים, ביניהם של הכאה...
במהלך המסע עצרה הספינה בנמלים שונים כדי להצטייד במזון, מי שתייה וכל דבר אחר שצריך. אדגר הבהיר לנוסעים כי התקציב מוגבל מאוד וכי לפני תום הטיול הם יצטרכו להיות נתונים למספר חסכים, אלא אם כן יהיו מוכנים להרוויח יותר כסף בזנות. זה קרה לא רק עם הצוות אלא גם בנמלים שהספינה קראה להם. מיותר לציין שהסיכויים לא היו אטרקטיביים במיוחד, ולכן המגורשים הציעו את עצמם לשירותים אלה. בפועל הוא הפך ל"בית בושת צף" כפי שצוטט במאמר בעל אותו השם של ההיסטוריון הוולשי סיאן ריס.
על פי המסמכים שנמצאו, למעשה, ההכנסה הקשורה לפעילות זו הוצאה למעשה לשיפור החיים על הסיפון ולא להעשרת קופתו של המפקד אדגר. דייל הספינה, ג'ון ניקול, כתב תיאור מרתק על המסע בו דיווח על פרטים על החיים על הספינה: "כשהיינו מספיק רחוקים לים, כל גבר על הסיפון לקח אישה מקרב הנידונים, לא דוחה."
מלחים מאוניות אחרות התקבלו בברכה בנמלי הקריאה, והקצינים לא ניסו להדחיק את הפעילות הרשענית הזו. אדגר, כאמור, רכש ניסיון רב במסעותיו עם קוק והיה, כמו רופא הספינה, חסיד של התיאוריות של ג'יימס לינד על הצורך להשלים את התזונה המשולבת בכמויות גדולות של מזון צמחי כדי להימנע מהתבשילים. נואר שפקד את המלחים במהלך אותן מסעות ארוכים: צפדינה. למעשה זה עבד וניהול היגייני טוב אפשר לנשים צעירות להימסר לעולם הדרומי החדש במצב בריאותי טוב יחסית.
המנות חולקו בצורה נאותה והקפדה על ניקיון וחיטוי של החדרים הפנימיים; אבל לא רק זה, לאסירים ניתנה גישה חופשית לסיפון ובנמלי הקריאה הספינה הייתה תמיד מצוידת במזון טרי. טיפול בניגוד גמור לזה השמור לשאר הספינות של ה צי שני, שהגיעו ליעדם עם "עומס" מביש של אסירים מורעבים ומתעללים.
כמובן, עם הגעתם למפרץ בוטני, ביוני 1790, הבנות מצאו את עצמן מתמודדות עם יבשת חדשה, חיים שבוודאי לא היו קלים אבל בהחלט טובים מאלה שהותירו בבית. המושכים ביותר נישאו לכמה מגורשים לשעבר שנשארו באוסטרליה לאחר שעשו את הונם על ידי טיפוח או גידול בעלי חיים באדמות העצומות שהועמדו לרשותם.
גם להם מגיע קרדיט על הצלחתה של המדינה הנפלאה הזו, בצד השני של העולם.
1 על פי ניקול (עליון, פרק ט') "אחת, נערה סקוטית, שברה את לבה ומתה בנהר. היא נקברה בדארטפורד. ארבעה קיבלו חנינה בשל החלמתו של הוד מלכותו..."
2 לפי מקורות דאז, הספינות האחרות שהגיעו באותו החודש של ה"ליידי ג'וליאנה" לבסיס סידני, שכלל את פורט ג'קסון ומפרץ בוטני, נושאות רק מגורשים גברים, איבדו בהפלגה בין 200 ל-400 נוסעים. והניצולים המעטים היו בתנאים נואשים.
תמונות: OpenAI / אינטרנט
(המאמר פורסם במקור ב- https://www.ocean4future.org)
