בעיניים של ילדים בני עשרים, הדברים מובנים אחרת: חלקם מפחידים, אחרים גורמים לנו להאמין שאנו בני אלמוות, אחרים נראים בלתי נתפסים. הצמיחה שכוח מזוין מציע מגבירה את הביטחון העצמי בכך שהיא גורמת לנו לשקול את הפוטנציאל שלנו; במציאות זה מצליח לא לגרום לך להבין שמאחוריך תמיד יש ארגון שמוכן לתמוך בך.
המרשל ממשיך...
המחלקה והתרגילים
למחרת בבוקר, במעונות על מיטות הקומותיים שלנו, בקול האזעקה אף אחד לא קם מהמיטה. אני וחברי לכיתה גאנחנו מסתכלים עליהם בבלבול: אנחנו לא יודעים איך להתנהג.
לאחר כ-15 דקות נכנס סמל לתת אזעקה... כשהוא יוצא מהדלת מישהו זורק לו מגף אמפיבי שפוגע בדלת, הוא מסתובב, שואל מי עשה את זה ואף אחד לא מדבר. אחרי שלוש דקות כולם חוזרים למיטותיהם וממשיכים לישון. אני וחבר שלי מסתכלים אחד על השני אבודים שוב, החרדה היא מקסימלית.
אנחנו צריכים לצאת לתרגיל בפריולי: הראשון שלי במחלקת המבצעים...
שלושה ימים לפני היציאה אני בודק את הרשימה עם שמות המשתתפים על לוח המודעות התלוי מחוץ למשרד המפקד, ואני מוצא את עצמי המהנדס הראשי של ACM-52 עם 13/14 חיילים על הסיפון.
מיקום היעד הוא "סנטה מרגריטה" במחוז אודינה. הדרך שעלינו ללכת כדי להגיע למקום הזה היא דרך מדינה.
אני זוכר שבבוקר היציאה היה בלבול מדהים בחצר הצריף, העסוקים ביותר היו המכונאים שעם סוללות מותקנות על עגלה (שכינו "זונת הגדוד"), הסתובבו ללא הרף בין כלי הרכב: רבים. מתוכם יש סוללות מתות ואינן מופעלות.
בחצר הקטנה שבין החשיכה, הערפל והעשן מהאגזוזים של הרכבים לא רואים כלום ובקושי אפשר לנשום בגלל יותר מדי עשן. כל הגברים עסוקים, כולם זזים מהר. אני מרגיש שאני הולך למלחמה!
ברגע שהם עוזבים, הבלתי ממושמעים ביותר שמים לב מיד ואני לא מסתיר את העובדה שאני מאוים מהם, גם כי אני עדיין לא מכיר אף אחד. באותה תקופה, אנחנו תלמידי המשנה לא אהבו אף אחד בגלל הקריירה שלנו. הם קוראים לנו "יוצרי שלטים". אני מתבונן בהם בקפידה ומתוך התנהגותם אני מנסה להבין את הדמויות. אני מבטיח לעצמי להתקשר אליהם רק במקרה של התנהגות מוגזמת.
אחרי כמה שעות של נסיעה אנחנו מתעייפים וחלקם מתחילים לישון. תמיד יש מישהו ישן בתורו. הנסיעה נמשכת 12 שעות טובות ועוברת די טוב. אנו מגיעים עייפים וקרים לסנטה מרגריטה בסביבות השעה 18,30:XNUMX, וברגע שאנו יורדים מהרכבים, אנו מוצאים את עצמנו מול חווה גדולה.
מפקד הפלוגה מראה לנו מסביב ומתחיל לדבר. הוא מדבר לאט ואני, שנמצאת בחלק האחורי של הפריים, לא מבינה מה הוא אומר. פתאום כולם מתחילים לקחת משהו לתרמיל... אני רואה שיש להם את מזרן הקש בידיים.
כשיש את ה"שבור את השורות" כולם מתחילים לרוץ לכיוון החווה, דוחפים אחד את השני להיכנס ראשון, אני לא מבין את הסיבה לבלאגן. הם נלחמים כדי להשיג את עלי התירס שנערמים; העלים משמשים למילוי מזרון הקש שישמש כמזרון. כשאני מגיע נשארו מעט מאוד עלים, מזרן הקש שלי יהיה הריק מכולם.
למחרת מתחילים ליצור קשרים עם קישורי הרדיו. זו הפעם הראשונה עבורי ואני מתבונן בקפידה בכל מה שהסמל, קצין הקישור, עושה. הציוד הזה הוא גרוטאות של צבא ארה"ב ולא קל לכוון. הסמל יצטרך לעבוד קשה כדי לקבל אות מספיק כדי לבצע את הקישור הרדיו. כדי לגרום לקישורי הרדיו הללו לעבוד, נדרשים ניסיון ומיומנויות ידניות: הם עובדים עם שסתומים וקוורץ משמשים ליצירת תדר העבודה, ואז הכיול מתחיל עם המברג, וזה בכלל לא קל.
אנחנו מתחילים להתמקם
בערב הראשון אני עובד במשמרת לילה. אני חייב להיות כנה: אני קצת מודאג כי אין לי ניסיון ואני לא יודע אם אני מצליח לפתור בעיות כלשהן עם החיבורים.
בסביבות חצות מתקשר אלי הכתב שלי שמנהל את החזר ואומר לי שהוא שומע הרבה רשרוש בשפופרת שלו. שמתי את המשדר על הספק גבוה והחיבור משתפר. כשהוא אומר לי שהוא שומע היטב, אני מזהה את קולו של הכתב שלי: הוא חבר מהכיתה ששובץ לגדוד השידור של חיל ה' וכתבו מהקשר השני הוא גם חבר לכיתה.
אנחנו מדברים כל הלילה, הם אומרים לי שאפילו הם במחלקה המיועדת לא מבינים איך הם צריכים להתנהג. אנחנו מבינים שכולנו באותו מצב. אנחנו מחזיקים אחד לשני חברה.
למחרת בבוקר, בהחלפת משמרת, אני רואה חיילים הולכים לכיווננו, כולם בצבע כחול. אני שואל סמל על הסיבה לצבע הכחול. הוא אומר לי שהם "מפעילי הטלטייפ" שיוצאים מהמשמרת ומלוכלכים כי בגלילי הטלטייפ, בין גיליון אחד למשנהו, יש נייר קרבון להעתקים...
(תמשיך)
קרא "כוכבי העבר (חלק ראשון): ממחלקת ה-SAS ועד למחלקת שנות ה-60"
צילום: מחבר
