גם ביום האחרון של השנה אנחנו צופים בחדשות ולא שואלים את עצמנו את השאלה היחידה שאנחנו צריכים.
תמונות של מלחמות מתמשכות זורמות: המשמעות היא מאות עד אלפי קורבנות מדי יום! הם נראים כל כך רחוקים...
Il פוליטיקלי קורקט הבית כופה את הטקס: "הכוחות המזוינים שלנו מוכנים".
כמעט שנתיים לאחר מכן, "ההודעה המרגיעה" שאנו מקבלים היא שכוחות היבשה עדיין יכולים לשמור על הכיכרות ב"דרכים בטוחות" או להתערב עם דחפורים ומשאבות מים במקרה של אסונות, בעוד שכוחות הים יכולים להפחיד כמה שודדי ים או להציל מהגרים. , בעוד שהאוויריים ממשיכים להבטיח בעיקר טיסות רפואיות או "לִטרוֹף" עבור מטוסים עם תקלות רדיו או מחוץ למסלול.
אני לא רוצה לפקפק אפילו לשנייה שמעבר למראית עין או לתקשורת ההגנה הרגילה, בתוך הצריפים או הבסיסים, בים או בשמים, החיילים שלנו מתאמנים מדי יום להילחם, אפילו עם מה שהמנזר עובר...
אפילו לא עם מלחמת עולם מתמשכת אנחנו מגיעים במעורפל לאותם 2% עבור הביטחון: נתח מהתמ"ג שאינו מותרות, אלא "שכר מינימום" כדי להיות חברים אמינים ומלאים במועדון הזה שנאט"ו מייצגת. ברית שמאחוריה אנחנו מסתתרים ושלא משנה מה מישהו אומר, ארה"ב יכולה להסתדר במידה רבה בלעדיה מבחינה צבאית (לא "פוליטית").
העולם מתכונן להסלמה צבאית נוספת ובלתי נמנעת. האחרים מתכוננים כי העלות של רק יום המלחמה הישיר הראשון יקרה פי 1000 מכל חיסכון זעום מאז תקופת שלום.
כבר שנתיים אנו עומדים בפני, כפי שאומר האפיפיור, "מלחמת עולם חלקית". עם זאת, קונפליקטים הם חלקי פאזל: כדי להבין את התמונה אתה רק צריך לחבר אותם יחד ו... להחליט באיזה צד אתה נמצא. אין יותר מקום לעמימות הלבנטינית.
השאלה הבסיסית היא: כשאנחנו אלה שנאנסים, מופצצים ונהרגים... האם נוכל להגיב? או שנבין באיחור ש"רצח הנשים" באיטליה ובאירופה היו יותר מכל באשמתנו?
