"למזלנו האיטלקים עדיין לא לומדים היסטוריה"?

זו חייבת להיות המחשבה של מוסקבה כשהיא מתמודדת עם קרע פוליטי נוסף בנוגע לתמיכה צבאית באוקראינה.

מעבר לרטט הפולחני של "מדינאים" שעובדים לאחור בכל מידה (כביכול לבן הם אומרים nero, אם אתה אומר מעט הם אומרים מדי, אם אתה אומר כן הם אומרים לא), או אפילו האנטיפתיה המשותפת למדינה כמו אוקראינה, שהזיקה שלה לתרבות האירופית מבחינת חוקיות וזכויות היא לפחות... "מוטלת בספק", הבורות שלנו בהיסטוריה יכולה להיות אמיתית.

בדצמבר 1939 גירש חבר הלאומים את ברית המועצות - בלשון הרע - בשל כיבוש פולין ופינלנד.

עם זאת, הרבה לפני הגעת הגרמנים לפאתי מוסקבה, מדינות המערב (בעיקר ארצות הברית, קנדה ובריטניה) יזמו תמיכה מסיבית בסטלין במונחים של: אספקה ​​צבאית, סיוע כלכלי, מידע ומודיעין.

האם ברית המועצות השתנתה תוך כמה שנים? בהחלט לא. הסיוע שיחק תפקיד, עם זאת תפקיד מכריע בתבוסת הציר: הסובייטים הכניסו את הדם (שעדיין זרם בשפע גם בלי מלחמה), בעלות הברית הכניסו הרבה מכלי רכב ותחמושת.

ללא היוזמה הזו, היום העולם היה מדבר גרמנית (שפה שלישית איטלקית, אופציונלי). תרצו או לא, מחזיקים את האף או לא, לכן יש לתמוך באוקראינה. ובואו נגיד את זה בצורה ברורה: להמשיך במלחמה כדי להשיג שלום עתידי! זה שמיד לאחר סגירת הברזים בקייב יהיה רק ​​הגורם לאלימות גדולה יותר כלפינו במלחמה העולמית כבר התחיל.

כיבוד הריבונות הטריטוריאלית היא שאלה עקרונית, כמו זו של הגדרה עצמית שאותו עיתון הגן על דונבאס עד ה-24 בפברואר 2022.

כמובן, זה אלא אם כן חבלה פוליטית משמשת להצדיק את הכריז על כיבוש טייוואן על ידי המנצח האמיתי (בינתיים) של הסכסוך העולמי החדש: סין.

ובשלב הזה "לחשוב רע"...

_{צילום: קרמלין}