ההגנה המקוונת נפגשה עם הסנאטורית אורנלה ברטורוטה מתנועת 5 הכוכבים, חברת ועדת החוץ של הסנאט. בחודש שעבר הגיע הסנאטור לקראקס יחד עם משלחת פרלמנטרים. הצבנו כמה שאלות לאור המשבר הפוליטי, החברתי והכלכלי החמור השולט בוונצואלה.
בית המשפט העליון בוונצואלה פסל את הפרלמנט מסמכויות חקיקה, אם כי כעת נראה שהוא בודק את גזר הדין. האם אתה מחשיב את זה כאל הפיכה שהתזמרה על ידי מדורו? האם יש סיכון למלחמת אזרחים או לאסון הומניטרי?
זה של TSJ היה ככל הנראה עונש מוגזם גם לממשלת מדורו עצמה, שביקשה אז לבטל אותה, על כך מעשה של רצון טוב צריך להינתן על ידי הממשלה בניהול פרשה זו.
עם זאת, עדיין נותר האקלים של הסכסוך בין הפרלמנט לממשלה, אשר למעשה שיתק את הפעילות הפוליטית, ואחרי אירוע אחרון זה נראה בלתי אפשרי. כאשר הפרלמנט חסום, פעילות החקיקה קופאת, הכלכלה סובלת עוד יותר.
אני מאמין שמלחמת האזרחים, שחלקם מקווים ללא ספק, תסיר כל אפשרות להחלמת המדינה בטווח הקצר והבינוני.
אם זה היה קורה, המדינה הייתה נקלעת למצב גרוע בהרבה מהמצב הנוכחי, שאף ברצינות הסכסוך הפוליטי והמשבר הכלכלי, מאפשר מרווחים לשינוי שלום אשר, לעומת זאת, ייפשרו לפגוע.
יהיו לכך השלכות רבות עבור הקהילה האיטלקית שלנו.
זו הסיבה שחובתנו לפעול למען פיתרון שליו ולהימנע מכל סוג של קונפליקט.
אם אנו מסתכלים על העבר האחרון, המלחמה בלוב טבעה את המוסדות ואת הכלכלה, בעוד שהקהילה שלנו נאלצה ברובה לעזוב את המדינה.
למרבה הצער, כיום אנשים רבים נושבים באחריות על אש הסכסוך, בשם "הדמוקרטיה", תסריט שכבר נראה בהקשרים אחרים, שהביא רק לסיבובי אלימות אינסופיים.
אפילו קטעי פוליטיקה איטלקיים, לאחר הכישלונות הניכרים בייצוא הדמוקרטיה עליהם היו אחראים, ממשיכים להציע את אותו דפוס: מצד אחד ממשלה המדכאת את העם, מצד שני את האופוזיציות ה"דמוקרטיות "שמבקשות תשומת לב ל מעצמות גדולות, שבמוקדם או במאוחר, בין סנקציות להתערבויות צבאיות מניבות תמיד את אותן תוצאות: מדינה הרוסה, מוסדות הרוסים, כאוס ושרירותיות.
אני חושב שהגיע הזמן לשנות את הקו ולהתמודד עם הבעיות בדרך אחרת, קשה ככל שיהיה.
המשבר החברתי, הכלכלי והפיננסי של ונצואלה נמשך כבר כמה שנים. כל אפשר לייחס לבחירות המדיניות הכלכלית של צ'אבס שהמשיכו מדורו או שיש יד של מישהו שמתמרן מבחוץ?
הוונצואלים בחרו באופן דמוקרטי את הקו הפוליטי שמכניס תפקיד חזק של המדינה בתחום הסיוע הסוציאלי, בשליטה ישירה על ייצור הנפט, בוויסות השוק הפנימי.
זו הייתה בחירה מודעת, שאושרה בכמה סבבי בחירות ומשאל עם. ואז כל מודל כלכלי מציג סיכונים ועיוותים, שכמו במקרה זה ניכר.
השנים האחרונות היו כנראה הקשות ביותר: האינפלציה מקשה על החיים, כאשר המחירים מעלים ללא הרף את היתרונות של הסיוע הציבורי לאזרחים, בעוד שבמגזר הכלכלי הסכסוך הרב שנתי עם ארגוני המעסיקים, השוק שחור ומערכות המרת המטבעות השונות יצרו מצבים קשים מאוד לניהול, אם נוסיף לכך את בעיית האלימות וחוסר היציבות המוסדית, התמונה כהה מספיק.
הפרעה זרה היא עובדה גם במקרה זה: היה לפני צ'אווס, יש עכשיו.
כעת, אם אנו רוצים, הוא אפילו גבר: מצד אחד, ארה"ב והאיחוד האירופי נטשו את ונצואלה, תוך קידום הבידוד שלהם, עם נפילה של הפרמטרים הכלכליים העיקריים כתוצאה מכך, מצד שני, הסינים והרוסים קדימו, חתמו על עשרות הסכמים כלכליים. עם המדינה, כולל זו עם ה- CNPC הסינית, עם תוכנית השקעה של 2,2 מיליארד דולר, שתגדיל את הייצור ל 277 אלף חביות ביום.
כל מי שמדבר על ונצואלה תמיד עושה זאת מתוך אינטרס כלכלי: מצד אחד על ארה"ב לאשר מחדש את תחום השפעתה באמריקה הלטינית, מצד שני הסינים נכנסים בעיקר לצמיתות ליבשת, ומשפיעים על מאזן כלכלי שלה.
בוליבריזם של צ'וויסטה היה שונה מצורות אחרות של אנטגוניזם אמריקני לטיני. האם הייתה זו תופעה מבודדת או שמא היא עתידה לחזור על עצמה?
במילים אחרות, האם קיימת אפשרות שלישית לעתידה של דרום אמריקה מלבד הזרם המרכזי של אמריקה הצפונית או הקולקטיביזם של מוראלס וקוריאה שנחווה בבוליביה ובאקוודור?
בוליבריות היא כבר דרך שלישית לחוות את שילוב הבעיות.
אולי יש הרבה דיבורים על סוציאליזם, בהתחשב בכך שמבחינה היסטורית אין דוגמה סוציאליזם אמיתי שמאפשר בחירות בין מפלגות עם גישות אידיאולוגיות שונות.
זה אפילו לא נראה כמו כלכלה סוציאליסטית קלאסית שכן במקום לדכא את החירויות הכלכליות האופייניות לשוק הפרטי, עדיפה הרגולציה על אותו דבר, שם גם חברות גדולות ממלאות תפקיד מרכזי בהפצת סחורות ושירותים חיוניים ובתקשורת. בעוד שמבחינה חברתית ובניהול בלעדי של חברות בבעלות המדינה, מוכרים התכונות של מדינת רווחה העולה על פי מודל דרום אירופה.
לגבי כל הגורמים הללו, אני מאמין שהמערכת הכלכלית הנוכחית דומה אולי יותר לכלכלה המעורבת של איטליה של שנות ה -60 וה -70 מאשר לרוסיה הסטליניסטית של חוות תכנון וקולקטיב של חמש שנים.
באמריקה הלטינית מתרחשת התנגשות של הגמוניה כלכלית ופוליטית על ידי המעצמות הגדולות, ביטוי נוסף לתחילתו של העולם הרב-קוטבי: ארצות הברית והאיחוד האירופי מנסים לשלוט על ממשלות וארגונים בינלאומיים בודדים, ואז משיגים שליטה על כלכלת המדינה. מצד שני, עלייתם של בני הזוג בריקס בעשור האחרון היא רק דוגמא אחת ליכולתם של גושים כלכליים חדשים להשפיע על אמריקה הלטינית בפעולה חדה יותר, אך כמעט בלתי מורגשת. זה כנראה הפחיד את ארצות הברית כשהוא הגביר את הלחץ על ממשלות אמריקה הלטינית.
איטליה מתהדרת בקהילה ענקית בוונצואלה. במשבר בקראקס אתה יכול למלא תפקיד חשוב ועצמאי או שאתה חייב תמיד לתת חשבון לאחרים? בכל מקרה, מה הדבר הכי דחוף לעשות כיום בוונצואלה?
אנו חושבים שאיטליה יכולה למלא תפקיד חשוב, בעיקר ברמה כלכלית, אך המשמעות היא לפעול לכיוון של שמירה על השלום במדינה ולהתרחק מהטרנדים הקיצוניים ביותר, המוכנים לעיתים קרובות להפעיל אלימות.
עד כה לא נראה לי שממשלותינו הצליחו לנצל את היתרונות האפשריים של קשר כלכלי עם המדינה האמריקאית הלטינית. זה בעיקר בגלל הטיה אידיאולוגית שלא תמיד עולה בקנה אחד עם העובדות.
הרשה לי לתת לך דוגמא קונקרטית: האם אליטליה יכולה להשתמש בשדות תעופה בוונצואלה כמרכז ליבשת כולה, לספק את מטוסיה במחירים נמוכים ולעבוד על נתיבי מרחק ארוכים, שהם הרווחיים ביותר במקום? הוא השהה טיסות לקראקס ומחוצה לו ובודד את הקהילה שלנו במדינה שהייתה בין אלה שנוסעות הכי הרבה. החברות האחרות מרוויחות מכך את ספרד, פורטוגזית ומדינות אחרות. זה נראה לך הגיוני?
התמודדנו עם שר החוץ של ונצואלה וגם העברנו אותו לנושאים קוצניים, כמו תשלום פנסיות לגמלאי ונצואלה השוכנים באיטליה או כיצד הביטחון של בני ארצנו.
את ההבטחות להתחייבויות יהיה צורך לאמת בחודשים הקרובים, אך אנו מאמינים כי משתלם יותר עבור הקהילה שלנו בוונצואלה שישנו אפיק פתוח בנושאים קונקרטיים.
ונצואלה באמת יכולה להיות שותפה כלכלית מצוינת, זה גם יביא תועלת ישירה לחברות איכותיות איטלקיות-ונצואליות שהפסידו הרבה בשנים האחרונות. זו יכולה להיות גם הזדמנות עבור חברות איטלקיות, במיוחד עבור חברות חקלאיות. עם זאת, אם המצב היה משקע כבר לא תהיה לנו השפעה.
