"בואו נדבר על חוקיות... מה שחשוב זה לא כל כך לדבר על זה, כי במציאות מדובר בשינוי הפועל, מדבר לעשיית חוקיות, בניית חוקיות. כפי ש? התשובה היא תמיד אחת: בניית קהילה". איך אנחנו יכולים להאשים את אולטימו, את קולונל קאראביניירי סרג'יו דה קפריו, שבשם החוקיות ומה המשמעות של זה חי זמן רב תחת שמירה ובעיני פושעים?
בדיוק לפני 25 שנה, זה היה 15 בינואר 1993, הקפטן דאז אולטימו הניח אזיקים על פרקי ידיו של הבוס של קוזה נוסטרה, סלבטורה ריינה, לאחר שאיתר אותו עם הבנים שלו מקרימור, היחידה הלוחמת הצבאית שהקים. השאר היסטוריה ידועה.
וכי בניית קהילות אפשרית, הוכיח בית משפחת קפיטנו אולטימו בטנוטה דלה מיסטיקה, בפאתי רומא, שם ילדים קשים, אסירים לשעבר, מהגרים וקרבינירי, כמרים יוצאי דופן כמו האב רובו ומתנדבים עובדים יחד על פרויקט כלומר, בו זמנית, אתי ואסתטי. מקום שבו הטריקולור העולה על האנדרטה לגנרל קרלו אלברטו דלה צ'ייסה הוא הלב ושבו המסר של האחווה הוא זה של ישו מנצרת אבל גם של הקראביניירה, שמשרת את האנשים שהוא הבן שלו. כאן אתה מבין שחוקיות היא יופי, זו התרוממות רוחנית, זו השתתפות, זו חופש.
המפקד אולטימו יודע זאת היטב, אנשיו יודעים זאת וכל אלו שנותנים הכל למען חוקיות וחלקם מסרו את חייהם, רשימה ארוכה הכוללת את הגנרל קרלו אלברטו דלה צ'ייסה, השופטים ג'ובאני פלקונה ופאולו בורסלינו, האב פינו פוליסי ועוד רבים אחרים , שמות ידועים או לא, אבל כולם בגב ישר מול העוול.
במילותיו של אולטימו יש לב גדול, רגישות גדולה, שיר הלל של אהבה למה זה אומר להיות שוטר: בחירה היום, אנחנו רואים את זה כל יום, זה לא קל ואתה עושה את זה רק אם אתה באמת מאמין בטוב העליון. אנחנו צריכים להודות להם מדי פעם, אם היינו במדינה נורמלית.
ביום ראשון ה-14 בינואר, בבית המשפחה, נזכור את מעצרו של טוטו ריינה יחד עם אולטימו, יחד עם אנשיו, יחד עם כל מי שבחר להישאר בצד זה ורוצה להשתתף (מידע על www.voluntaricapitanoultimo.it). כי הערב, החל מהשעה 19.30:XNUMX, תהיה הזדמנות לחזור ולהדגיש שחוקיות היא צמד בל יתירה עם כבוד, עם תרבות, עם החינוך שמקבלים - או צריכים לקבל - מגיל צעיר. ולהרהר גם מה זה אומר להיות קרבינירי, העבודה באזור מתבצעת בשתיקה, למען האנשים, בהקרבה אך גם בשמחה מהבחירה שנעשתה. לזכור זה לא רק נכון, זו חובה, לפחות עבור אלה הרואים עצמם חלק מחברה אזרחית. וחשוב באותה מידה לפעול. השאר זה רק דיבורים.
מפקד אחרון, למה כל כך חשוב להדגיש תמיד את חשיבות החוקיות?
אין חוקיות אם אין קהילה, עם ערכים מופנמים משלה, שהופכים לפעולה חברתית, משפטית. חוקים, כללים, לא יכולים להתקיים אם הם לא מבטאים ערכים, אם הם לא עושים זאת הם גבולות, הם תיל תיל, הם גדרות, הם דיכוי. ואז עלינו לדבר על הערכים שלנו, שאינם באים מלמעלה. הם ערכים שבאים מהרחוב, ממשפחות, מהאהבות בין אנשים. והאהבות האלה בונות אחווה. והאחווה הזו היא עם. תחשוב על ההמנון הלאומי שלנו, "פרטלי ד'איטליה": זה זה, זה להיות אחים, זה לא להיות חברים, זה לא להיות תומכים, זה לא להיות קשור, זה לא להיות חברים. זה עניין של להיות אחים.
זה אקשן?
זו קהילה. זה אנשים. זה אומה. זו תפילה. הם דברים יפים, הם לא דברים רחוקים מאיתנו. הם דמעות וחיוכים שאנו נתקלים בהם בדרכים אך נשארים אז בליבנו, שהופכים אותנו לעם, לא אגודה של אנשים, אלא קהילה. שיתוף, התאחדות, תקשורת: הדרך הזו לא צריכה ללכת לאיבוד, היא הדרך של סבא וסבתא שלנו, היא הדרך של מהגרי איטליה, היא הדרך של השירה, הציור, המוזיקה. זו הדרך של השוטר, של הדגל. ואיננו יכולים לאבד את הדרך הזו, כי היא שלנו וכי היא היחידה שיש לנו. ובנינו אותו, בחיוכים ובדמעות, נופלים וקמים הרבה פעמים. וזו החוקיות שלנו. וזו החוקיות האפשרית היחידה שלנו, שבה אין מורים ותלמידים, אלא כולם בונים יחד, הולכים יחד מחזיקים ידיים. לפעמים אחד מלמד את השני, על סמך מה שקורה ועל סמך המתנה שיש לכל אחד.
זה גם חלק מהאתיקה של השוטר, שלובש את המדים אבל אז הוא חלק מהקהילה, אולי לוקח חלק במסיבה, למרות שהוא מחוץ לטווח הראייה בגלל התפקיד שהוא ממלא...
אני אומר הקהילה, אני אומר אתיקה של השוטר, אני אומר שהשוטר חייב להיות השומר של הקהילה. וזה חייב להיות גם בשולי הקהילה הזו. אבל כדי להישאר בשוליים, להישאר מאופקת, הקהילה חייבת את זה כל כך גדול בלבה שהיא חייבת לאהוב אותה יותר מכל האחרים שחלק ממנה, היא חייבת לשאת אותה בלבה ביתר אהבה. כי הוא חייב להיות שמח לראות אחרים מצליחים בקהילה שלו בזמן שהוא נשאר בצד של המסיבה. וזה דבר שדורש בגרות גדולה, דורש הקרבה גדולה. יש להכיר בהקרבה הגדולה הזו, אחרת אנחנו עושים פולקלור. וזה לא נחמד, אנחנו מדברים על אגדות. השוטר הוא בן אדם שחי בערכים שאי אפשר לאלתר, יש לתרגל אותם, להפנים אותם לאורך שנים, הוא עובד בידיעה שלא יחזיר לו כלום: זו הבחירה שלו וזו הגדולה שלו. אנחנו האזרחים חייבים להגן על האנשים האלה, אנחנו חייבים לתת להם משהו שגורם להם להרגיש גאים במה שהם עושים, מעבר לאהבה שהאנשים מעניקים להם. אנו דורשים מהדמויות הללו רבות, אך ההכרה ביתרונותיהם הייתה חסרה ועדיין חסרה. וזה רציני.
רבים, המתמודדים עם אי חוקיות, מעמידים פנים לא לראות ולא לשמוע בשם "יש לי משפחה". אבל זה לא אמור להיות הפוך? האם לא צריך לדווח על התעללות דווקא בגלל ש"יש לך משפחה" ואתה רוצה להבטיח עתיד ראוי לילדייך? למה חוקיות כל כך קשה?
זה קשה כי לדבר על משפחה זה לדבר על קהילה. דיבור על קהילה פירושו לקבל את אופי הקהילה עצמה, שהיא דינמית. זה לא שאתה יכול לכפות דברים על הקהילה, אלא זה כופה עליך מה הערכים והיעדים שלה. יש מנגנונים שרוצים לשלוט ולנהל קהילות, להכפיש אותן, לכוון אותן, בעצם לדכא אותן. זאת בעיה. וזה עסק! זוהי גישה שיש להעמידה מול המודעות להיות קהילה, המודעות להיות משפחה. וצריך לבנות מודעות עם תרבות העשייה.
14 בינואר ברומא, בבית המשפחה קפטן אחרון, אנו זוכרים את לכידתו של טוטו ריינה, אירוע חשוב במאבק נגד המאפיה...
אנחנו זוכרים את המעצר של ריינה, אנחנו עושים את זה כדי להזכיר לעצמנו מי אנחנו, מאיפה אנחנו באים ולאן אנחנו רוצים להגיע. התשובה תמיד זהה: אנחנו אנשי רחוב, רבנו ברחוב עם אנשי הרחוב ואנחנו רוצים לצאת לרחוב, להילחם שוב ותמיד ביחד עם אנשי הרחוב. אנחנו נעשה את זה ואנחנו עושים את זה עם הנשק שיש לנו מדי פעם. כשהם ייקחו לנו את הנשק נעשה את זה בעיניים, נעשה את זה במילים, נעשה את זה בשתיקה, נעשה את זה עם דמעות. אבל אלה החיים שלנו, כלוחמים של אנשים, כלוחמי רחוב. והאנשים האלה שנלחמו, שאתה יודע שהם כאן, נמצאים ליד נערים צעירים שבזמן האירועים אולי אפילו לא נולדו. אבל הדרך הייתה שם אז והיא גם שם עכשיו וזו תמיד דרך עלובה, עשויה ענווה, פשטות, אהבה וגם זדון. אנחנו צריכים להישאר שם. זו החשיבות לזכור מעצר שנערך ברחוב, לאור יום, שנותן לנו את האומץ לבצע פעולות אחרות, לגרום לאנשים להבין ולהבין שחוקיות היא לא רק מעצר אדם, אלא התנגדות לתרבות. לאחר, לא בהפגנות אלא בכל יום, בדברים הקטנים שהם הדברים הגדולים. כל זה הגיוני אם הוא מנוהל על ידי משפחות, על ידי הקהילה, על ידי האנשים, לא על ידי שדולות או מפלגות שמשתמשות בו למטרותיהם, כדי לחוקק חוקים העוקבים אחר מטרותיהם של חלקם. יש לנו את עשרת הדיברות ואיננו יכולים למלא אחריהם, הם מספיקים ויותר. בואו נבנה את עצמנו בעשייה, לא בפסקאות 1, 2 או 3. ובואו נעשה את זה ביחד עם צעירים. הדור הישן והחדש חייבים להיות ביחד.
תרבות, אחרי הכל, היא גם העברת ערכים...
תרבות היא אהבה גדולה בין אנשים. מעבר לזה, זו גזענות.
(צילום של המחבר)
