כשאני חושב על פקיד בינלאומי שבילה את מרבית הקריירה שלו בחו"ל, הדימוי שמגיע אלי באופן טבעי הוא בדיוק זה שהיה לי לפני: גוף יבש, שיער חצוף ורך, נאום חי וישיר, ששוקל מה לומר, על אותו כבוד קדום שנובע מהפונקציה שבוצעה; עבור אותה מודעות ברורה לתפקיד שמילא, טכני להפליא, לעולם לא פוליטי.
אנדראה אנג'לי, מקרטזה, במשך דובר 30 שנים עם האו"ם והאיחוד האירופי, ובסוגריים כיועץ פוליטי של ראש המשימה בקאבול, הוא עבד בצ'ילה, קמבודיה, סרייבו, מוסטר, בקוסובו, בנסיריה, בקאבול.
תפקידים עימם חווה את המשברים הבינלאומיים של השנים האחרונות, כשהוא מכיר מקרוב את גיבורי הראשי של הדיפלומטיה שלנו.
מלאכים, חיים כטרוטר גלובוס ברחבי העולם והיום בבולוניה מדברים על ספר.
זהו ספר שיוצא מחר עבור רובטינו, הכותרת היא "שיבה של קאבול רומא" (דרך דלהי).
כותרת - אם נרצה - מורכבת. ספר שמתחיל בשיבה לקוסובו, אחרי כל כך הרבה שנים, עם מנהיג משימה מיוחד משהו, שהוא השגריר האיטלקי למברטו זאנייה, שהופך אז להפתעה, אך לא למי שהכיר אותו היטב, מזכ"ל המפקח "OSCE.
ואז יש את השיבה לאפגניסטן, עם זאת, לא נמשכת זמן רב, תחת הנהגתו של סטפסטאן דה מיסטורה, שהופך, ולו באופן מפתיע, גם לשכירת הממשלה של מריו מונטי.
הפרק השני מספר מעט על המוזרויות של הגעתו של "אונוסיאנו", כפי שמוגדרים אלה שבאו מהאו"ם (סטפאן שירת שם במשך 42 שנים) ועל הגעתו לפרנסינה (זה מעולם לא קרה לזה של בכירים במשרד החוץ הגיעו לפקיד האו"ם) וכל מה שהיה מעורב בזה.
הגעה שמתפשטת אז למקרה מארו (מטופלים מפג. 82 בעמוד 160 עריכה) שפרצה פחות מחודשיים לאחר היישוב דה מיסטורה; (הספר מתאר) כרונולוגיה, החל מיום ה- 6 ° של האירוע - (כאשר דה מיסטורה מואשם למעשה בעקבות הסיפור "להוציא אותם" בגוף ראשון) - המשמש להבהרת כמה נקודות , מגדיר הימור למי שרוצה להבין יותר על הסיפור.
זה ספר שרוצה לשפוך אור, מבלי להביע הערכות מסוימות שאני משאיר לקורא.
ואז זה נסגר עם פרק שכותרתו: מקצוע POLAD.
שהוא "היועץ הפוליטי", היועץ האזרחי הכלול במשימות מסוימות.
חיים שבילו בתיאטראות הפעלה שונים בחו"ל, שאפשרו לך לראות את חיילינו בעבודה. האם בזיכרון שלך יש מצב או פרצוף שמשמעותם המלאה של עבודתם רחוקה מאיטליה?
החייל הראשון שראיתי במשימה היה קרביניר צעיר מטוסקנה שפגשתי ברגע שהלכתי רגליים בבירת נמיביה: היו לו מעט יותר מ- 20 שנים. הייתה לי חליפה כחולה מכיוון שהגעתי ממשרד בגדאד, והוא נתן לי כמה מכנסיים קצרים צבאיים שהשתמשתי בהם 7 חודשים.
האחרון שראיתי בתיאטרון באפגניסטן, רגע לפני שעליתי על המטוס, היה במקום זאת המפקד הכללי של הנשק, הגנרל טוליו דל סאט.
וההקבלה הזו בין הראשונה שאתה פוגש, קרביניר צעיר, לבין זו שאתה מברך רגע לפני שסיימת את מה שיכול להיות המשימה האחרונה, כלומר המפקד הכללי, גורמת לי לחשוב קצת.
והאנלוגיה האחרת, שהפכה אותי מעט חביבה, אני מחברת אותה למסע לשדה התעופה כדי לעזוב, אולי בפעם האחרונה, את אפגניסטן; הוא עבר עליי, נותן לאגף, מנגוסטה A 129 (מסוק החקירה והליווי של ה- EI, ed)טייס על ידי סגן אלוף הווגה מרימיני (משטרת התעופה הצבאית 7 ° עורכת)לוקה ג'יניני, שקיבל את פני בזרועו מהבקיעה; ובאותו הרגע חשבתי מתי אי פעם יקבלו את פני ככה.
גם במקרה זה אני לוקח את כל האנלוגיה: מכיוון שבנוסף לקרביניירי שביצעו פעולות משטרה צבאיות, במה שהייתה המשימה הראשונה שלי, בנמיביה, השנה הייתה 1989, היו מעל לכל המסוקים, בפיקודם של אנטוניו. Lattanzio.
האם אתה משווה בין החיילים האיטלקים שראית עובדים בחו"ל בתחילת הקריירה שלך לבין אלה במהלך המשימה האחרונה שלך, האם אתה מבחין בהבדלים?
עברנו ממשימות רומנטיות, עשויות הרבה תקוות; חשבתי שאפשר היה לפתור את המשברים בקלות, היו מגויסים, אני זוכר הרבה התלהבות, מעט משימות עם מנדט ריאלי.
מאז עלה הבר; משברים הפכו עמוקים יותר, דרשו לשלוח יותר חיילים, אך מספרם בשטח לא תמיד אומר הצלחה.
הצמיחה המקצועית של ה- FF.AA שלנו הייתה אדירה.
האלופים הנוכחיים רצו מאז שהיו סרן. הכל חיובי מאוד, כל עוד לא חורג מהגבול שמעבר לחזקה.
עלינו לשמור על הרגליים על האדמה. ענווה חייבת להישאר המפתח להצלחה.
האם אתה מבחין בהבדל באופן בו אוכלוסיה תופסת כיום את הכוחות המזוינים?
זה לא שבעבר דעת הקהל האיטלקית הביעה בדרך כלל התנגדות למשימות חוץ, במיוחד כשלא נמשכו זמן רב.
דווקא משך ההתערבויות הארוך אינו מתקבל, במיוחד אם המצב הכלכלי הכללי והמצב הכלכלי הפנימי של המדינה אינם תורמים לעיכולה.
האם מתוכננים כרגע יציאות אחרות?
אני קרוב ל- 60, העידן בו האו"ם מניח את כל מי שהגיע לפני ה- 90 לנוח.
אני מעריך מה לעשות בעתיד הקרוב: יש לי ניסיון נכון, עדיין פרויקטים רבים, אולי עם ארגונים בינלאומיים אחרים. נחיה ונראה.
