אם כבר מדברים על צרפת, פריז בולטת לעתים קרובות באיקונוגרפיה הקולקטיבית. במציאות, פריז מייצגת את ומייר של התקדמות מופלאה, רב פנים על ידי אלף השתקפויות של אחד פְּאֵר להיות דקדנטי בהדרגה. בין פרברים בוערים לבין זהויות מדוללות, צרפת האמיתית נמצאת במקום אחר, אין מה לומר... למעט שישה אזורים עירוניים שעולים על מיליון, רוב של 67 מיליון אנשים צרפתים חיים וילות בינונית וקטנה הדומה לערי המחוז שלנו.
המבנה הטריטוריאלי של המדינה אינו מקרי, אלא במקרה של המחוזות, ביטוי של מציאות טריטוריאלית שאינה חלקית על ידי זהויות מקומיות המופיעות על פני מאות שנים.
צרפת היא האומה המצוינת, שבה כל ניסיון לרפורמה המכוונת לביזור מותיר את הזמן שהיא מוצאת. די לומר כי האזורים, ברמה הניהולית הראשונה של המדינה, אורגנו מחדש על ידי 2016 עם מיזוגים כי הקטינה באופן דרסטי את המספר (מ 18 ל 13). מול המחוזות והפדרליזם, הכוח המרכזי עדיין שומר על היכולת לנהל את כל המודלים על פי הנוחות אֲצִילָה.
צרפת, כיתר זהות, קיימת מאז ימי מרווינגיאנים. הרעיון של מדינה מובנית על עם ועל טריטוריה מעולם לא נכשל במשך מאות שנים. מפרנסיס הראשון למלך השמש, מנפוליאון ועד שארל דה גול: השושלות מתחלפות והכתרים נופלים, אבל גוש הצבע הירוק המשולש במערב אירופה נשאר פחות או יותר זהה.
הנתונים ברורים: כמעט רבע מהייצור החקלאי של האיחוד האירופי מגיע מצרפת, שנותרה המדינה המובילה בתחום היבשתי העיקרי; יותר ממחצית היזמים החקלאיים הצרפתיים יש פחות מ 50 שנים.
רחוק מהגלובליזציה של הערים הגדולות ומהכעס הראפ-מגרבי של פאה, יש מדינה עמוקה שמעולם לא מופיעה בתקשורת הקונבנציונלית. מדינה, אשר כפוף מקרים ספורדיים של זהות, נשאר גוש הומוגני משמעותי מלבד הטענות של בריטניה, Occitania לתחייה ואלזס, טוב בעיקר כדי לקדם את התיירות באזור, הצורה היחידה של תנועת העצמאות האמיתית נותרת מבודדים בקורסיקה.
הוא ציין על ידי נסיעה לאורך אחד מחוז מה שלא יהיה: תרצה או לא תרצה, המדינה המכבדת את החייל שובין מדי יום עם יותר ממחצית מכוניות רנו, פיג'ו או סיטרואן במחזור proprio MOTU. או לפחות זה היה במשך מאות שנים.
מה קורה עכשיו?
יש צרפת גדולה, דיסקרטית, הרחק מאור הזרקורים שהתחיל להשמיע קולות. פריז של החלק האחרון של המאה לא הבינה את זה מספיק, ממשיכה להסיר אזרחים מן הפוליטיקה המסורתית.
בתולדות המדינה, הניתוק מהאליטות בשלטון קיבל פעמים רבות תוצאות דרמטיות ולעתים קרובות יותר סותרות, אפילו בפרקי זמן קצרים. אולם ב -20 השנים האחרונות המגמה הייתה חד-צדדית: השערוריות, המנהגים הרעים והבחירות הפוליטיות של מעמד שלטני, שכעת ביטוי רק לעצמו, הסיטו מיליוני גברים ונשים מהמוסדות. אם במדינות רבות אחרות הנתון אולי לא יפתיע, בצרפת זה בהחלט פעמון אזעקה חברתי בעל חשיבות עצומה.
היעדר דמויות כריזמטיות משקל, ויותר חשוב ברגעים החשובים של ההיסטוריה אלף, נתן את מכת החסד: במהותה, המדינה שבה הם חיים היום צרפתית היא לא המקום האידיאלי שבו הם מרגישים מיוצגים.
השאלה היא בלתי נמנעת: האם חום גבוה של האיחוד האירופי יש משהו לעשות עם זה?
לטוב ולרע, שני הנשיאים "פרנסיסימי" האחרונים, מיטראן ושיראק, אם כי מנקודות מבט מנוגדות, העניקו המשכיות לתחושה מעורפלת של הבחנה, Citoyen צרפתית ממוצעת תמיד החזיקה הרבה. "הסירחון מתחת לאף" הפתגם אינו יותר מזה מאות שנים מאשר הוודאות בזהותו הצרפתית, עבור כל האחרים ניתן לרוב להפחית אותו לתחושת עליונות מעצבנת. ההיסטוריה סיפקה תמיכה לא מבוטלת לכל אלה, אין להכחיש אותה.
מה נשאר מכל זה?
כאשר בשנת 67 'דה גול, למרות החוב הגדול לצד השני של האוקיינוס האטלנטי, השעה את צרפת מנאט"ו, הוא לא עשה דבר מלבד לתת קול למעמד הביניים הרגיש מאוד לרעיון הייחודיות הצרפתית. לא ניתן לומר את אותו הדבר לגבי סרקוזי, שבעוד שהוא מנסה להעביר את המדינה למערכת יורוגלובלית שהולכת ופחות פופולרית, עשה בדיוק את ההפך והחזיר את פריז לברית. אולי זה לא קשור לזה, אבל ראוי לציין שבעוד ששרל דה גול כיום נותן את שמו לכבישים, גשרים, מבנים, בתי חולים, בתי ספר (ולנושאת המטוסים הצרפתית היחידה בשירות ...), קשה לדמיין את אותו הדבר עבור סרקוזי בין חמישים שנים.
כיום קיים פער כפול בין המפלגות המוסדיות לבין לב הארץ: מחד גיסא, ניתוק הפרברים העירוניים הרב-עדתיים הנעים כיום מכל צורה של אינטגרציה; מאידך גיסא, הסחיפה המתקדמת של הארץ העמוקה, המסרבת להתבלבל עם זהות אירופית שנפלה מלמעלה ולא מייצגת.
הבחירות לנשיאות של 2017 מביטות בתרחיש מטריד. מי שינצח בין המפלגות האירופיות המוסדיות, הקונצנזוס יהיה עצום. תחת המעטה של רשת תקשורת של זרם מרכזית כעת מעבר לקו הגרוטסקי של מערכת בחירות הרובית טהורה, הוא ימשיך לדבר אז אירופה של ערכים אופקים אפשרי בלי פרויקט בר קיימא או לפחות אמין.
צרפת כיום היא הכוח הכלכלי החמישי בעולם. מדי שנה, אלף דולר הם השקיעו בהגנה על כל תושב (נתונים SIPRI), שנותר בשפע מעל 2% מהתמ"ג (כמעט פעמיים איטליה). ככוח הגרעיני השלישי של כדור הארץ, הוא תוהה מה מחר ישמור על זה: המטוס הנוטה שעליו שקרים, מלבד germaneurocrazia, האם זה יביא גם את הפירוק הסופי?
בין המועמדים הסיכוי הטוב ביותר לזכות תוצאה של בלגן הבחירות הבלתי נמנעת היא דווקא קו עלי, אחד התומכים ברעיון כי צרפת, מוט גיאופוליטיים במשך שנים מעל 1000, להיחשב שטח ולא כעם.
צרפת היא בין המדינות המייסדות של האיחוד אך גם זו שסבלה הכי הרבה מהכוח המוחץ הגרמני בבריסל ומההטלות שקשורות לכך. האם הסיכויים שלה באמת קשורים ללא תקנה לגורלות הבעייתיים של "משפחת העמים" הנוכחית?
מה יקרה לנשיאות אפריל הוא צפוי למדי. מה מפחיד הוא מה לא יקרה הבא.
(תמונה: La leberté guidant לה peuple - דלאקרואה. צילום: מחבר)
