בחריין היא ממלכת מפרץ קטנה. אם הוא שקוע יותר בשמן או במים החמימים של הארכיפלג, על הרוח של ההיסטוריה להחליט אותו; זה תלוי בקורסים ובפניות של דברי הימים.
בתור צירוף של ערב הסעודית, היא חולקת עם שושלת סעוד את גורלה הפוליטי של עושר אחרון, שנפגע מהגאוגרפיה שהפכה אותו לאסטרטגי יותר מאשר לאנשה.
בחריין מצטרפת לערב הסעודית על ידי דרך המלך פאהד, מסלול הדרך על הים הפועל כחבל טבור בין שני מונרכיות נוקשות ושבריריות. אם השם לא הספיק בכדי לומר הרבה על פולשנות סעודית, ישנם שלושה היבטים מהותיים המאחדים את מנאמה עם ריאד:
- החותם הסוני המסורתי של הכוח האמיתי;
- חשיבות השמן להישרדות הממלכה;
- האויב הפרסי הנפוץ המפוצץ על האש מהצד השני של המפרץ.
כל הגיאו-פוליטיקה של האזור סובבה סביב זה למעלה משלושים שנה, מכיוון שכאשר הוקמה מועצת השיתוף הוקמה חלוקה ברורה בין שני חופי המפרץ.
כבר ניתן היה לדון בשם זה: המפרץ הערבי לערבי החוף המערבי; המפרץ הפרסי לאיראנים מהצד המזרחי. בנוסף להגדרות, המרירות היא יותר מממשת: מאז 1981, ערב הסעודית, כווית, עומאן, קטאר, בחריין ואמירויות מהוות קונסורציום שמטרתו להתנגד להתפשטות איראן מבלי לפנות לעזרתם של האחים הגדולים הערבים.
ההנחה האחרונה השפיעה על בחירות מדיניות החוץ של מלכי המפרץ עד ימינו: למרות הסיוע השופע לעיראק הסונית במלחמה נגד איראן, ה"סוציאליזם "הבהאסטי של בגדאד לא נתן אחריות. הבחירה לתקשר עם ארה"ב נולדה בדיוק בהקשר זה, עד לסובלימציה שהתרחשה בשנת 1990 עם פלישתו של סדאם לכווית.
להתפשטות איראן, הנחשבת כמסוכנת על ידי הערבים בעיקר מבחינה דמוגרפית, יש למעשה מצע דתי, ולכן חברתי ופוליטי. כמעוז של השיעים העולמיים, טהראן היא הסנדקית של כל חסידי עלי הפזורים ברחבי העולם האסלאמי. כ- 700.000 אזרחי בחריין (מתוך 1.400.000 בסך הכל) הם בעלי אמונה מוסלמית שיעית. לא רק זה: מנאמה נמצאת רק 100 ק"מ מאל אל-קטיף, עיר ערב, לב ליבה של השיעים הסעודים. ידוע שתסמונת ההתקוממות הרסה את שנת בית המלוכה של מדינת האיים הקטנה מאז שחרור השלטון הבריטי.
המתחים בין איראנים לערבים במועצת השיתוף היו מאז ומתמיד קבוע בכרוניקה של המפרץ. במיוחד מנאמה עומדת במרכז ההימצאות של טהרן להיות לב ליבה של פעילות תמיכה בחיל היםהמפקדה של הצי החמישי של ארה"ב נולדה מחדש בשנות ה -90 והפכה למעוז של האינטרסים של וושינגטון באזור. 
לא במקרה בשנת 2011 המזרח התיכון זועזע מהמעיינות הערבים כביכול, המשבר בבחריין הגיע צעד אחד מהפלת המלך בן אל ח'ליפה. מאחורי המרד החמוש אירע איראן ומאחורי מחנקה הייתה סעודיה אשר לרגל האירוע שלחה אלף חיילים לארכיפלג האח.
התרחיש חזר על עצמו בינואר 2016, כאשר עונש המוות של האמאם השיעי בנמר חידש את ההתנגשויות בין השיעים לסונים, עם חיכוך ישיר שנוצר בעקבות טהרן לריאד. בחריין שוב הסתבכה.
בשעות האחרונות נשמעו בשעות האחרונות מהמפרץ מדברים על המעצר בבחריין של איתאללה קאסים, החבר הגדול ביותר באופוזיציה לבית המלוכה של מנאמה. עובדה תהיה הבסיס להפגנות איראן ולאיום שנגרם בעקבות התערבות ישירה מפיו של גנרל סולימאני, ראש היחידות Q'uods של Pasdaran, שנוצר להתפשטות מעבר לגבול הממונה המהפכנית החומייניסטית.
התסריט אינו חדש: המתח עולה, כלומר Pasdaran להתעורר סביב אפליה נגד השיעים, הצי החמישי והמערב מתכוננים תיאורטית.
אך האם התרחיש אמין? האם סכסוך חדש במפרץ הוא השערה מציאותית? מעל הכל, כמה רחוק יכולה איראן ללכת נגד הממלכה הקטנה של בחריין?
משלוש סיבות לפחות, מלחמה אינה מיועדת לאף אחד.
לאיראן, לאחר חתימת הסכמי הגרעין, אין יתרונות מיידיים בהעלאת המתח עם הערבים מלבד אמצעי לניהול. עבור טהראן כדאי יותר לשים מלח על הפצעים בין ארצות הברית לישראל, תוך מילוי תפקידו של "האויב ההכרחי". תל אביב קרובה באופן פרדוקסאלי לערבים הסונים במדיניות אנטי-איראנית ורואה בכל יישוב מערבי כלפי טהראן עשן בעין. מתוקף עובדה זו, קולה הגדול של איראן כנגד בעלות בריתה הערבית של ארה"ב הוא רק עמדה אינסטרומנטלית בעלת חשיבות רבה בפוליטיקה הפנים, אך סטרילית ברמה הבינלאומית. איראן לא מסכימה עם התמצקות ההבנה הסעודית-ישראלית שכבר הייתה.
בהיגיון של העוצמה האזורית, איראן מעדיפה לסמן את השטח מתוך ידיעה מלאה שהיא החלופה הפוליטית הצבאית היחידה לכוח הגיאו-פוליטי של ריאד והמקור היחיד ליציבות אזורית לאור המלחמה בסוריה, עירק והסכסוך. זוחל בין השיעים לסונים.
בצד הערבי המוזיקה לא משתנה. מאחורי מנאמה עומדים מלוכיות המפרץ והאינטרסים הפלנטריים הנוטים לכל דבר פרט למלחמה. עליית המתח תשפיע על מחיר החבית, שעל לחץ אמריקני נשמרת באופן מלאכותי על ידי ערב הסעודית ובעלות בריתה הקרובה ביותר. העלאת מחירים תסייע לאיראן (ולרובל הרוסי), ותסכל את מאמצי וושינגטון בשנים האחרונות.
המלך בין אל ח'ליפה לעת עתה כדי שיוכל לישון בשקט. האויב הגדול ביותר בעולם הערבי הסוני, איראן, צמח מאוד בשנים האחרונות, כשהוא מנקה את עצמו מהסגר ארוך. האינטרס העיקרי של איראן לא לבזבז את המורשת הנרכשת הזו. זה לא האינטרס המיידי של אף אחד שמצב העניינים הזה ישתנה.
(צילום: BNA)
קראו גם:
המזרח התיכון; הנושף מאחורי הסכסוך השיעי-סוני
