בחושך התקשורתי כמעט מוחלט, הבחירות בפולין פגעו באיזון הפוליטי של מזרח אירופה. הניצחון המכריע של הימין הלאומני, ובמיוחד של ה- PIS של קצ'ינסקי, פותח פתאום מחדש את הדיון על אירופה ותפקידה בהקשר הגיאופוליטי העולמי. פולין היא המדינה השישית באיחוד האירופי לפי אוכלוסייה ולמרות שהמקום ה 46 בעולם כהכנסה לנפש (באינדקס בכוח הקנייה) היא מהווה משכון בסיסי עבור נאט"ו, אליו נכנסה בשנת 1999, 5 שנים לפני 'האיחוד האירופאי.
את הניצחון של החזית הלאומנית יש לראות בשני פרופילים עיקריים. אחת היסטורית ועוד אחת, הסתובבה עם הבחירות בבריסל.
במבט ראשון, ממשלת מונו-צבע הלאומית העתידית בוורשה יכולה להציע להתחדשות היחסים עם מוסקבה. למרות החפיפה האידיאולוגית הכמעט מוחלטת עם הונגריה של אורבן, פולין שונה מבודפשט בדיוק בגלל מדיניותה כלפי רוסיה. אם, במפתח אנטי-אירופי, הונגריה קורצת במפורש לפוטין, נראה כי פולין כבני ערובה למורשת היסטורית שמאלצת אותה לחדש כל העת את שחרורה משכנתה החזקה והלא נוחה ביותר: רוסיה. בהתחשב בכך שמערב גרמניה מייצגת את הספקטרום הגדול האחר של ההיסטוריה הפולנית, ניתן לתהות מהם הדחפים והצרכים העדכניים ביותר של ההנהגה הפולנית החדשה: מדיניות חוץ בסכסוך גלוי עם האיחוד האירופי וגרמניה; מדיניות שוביניסטית קודם כל זהירה כלפי המזרח.
סביר מאוד שהתשובה היא איפשהו בין לבין, ואכן זו היתוך של השניים. החברות בפולין בנאט"ו, שנתמכה בהרחבה בתקופתה על ידי וושינגטון, הייתה חלק משמעותי בהתפשטות תחום ההשפעה האמריקני למזרח אירופה. מנקודת המבט הפולנית, לעומת זאת, היא ייצגה יותר מכל נקמה בגורל הפוליטי שהטילה מלחמת העולם השנייה ואילצה אותה להצטרף לברית ורשה (אירוניה של ההיסטוריה). לפיכך נראה יותר מלגיטימי לטעון כי כניסתה של פולין לנאט"ו הייתה תמיכה בעצמאותה החדשה.
הצטרפות לאיחוד האירופי, לעומת זאת, ייצגה עבור פולין הזדמנות כלכלית בלתי מתקבלת על הדעת, המניעה כוח לפיתוח ויציבות שאין שני לו ביבשת. אך לאור הבחירות באוקטובר 2015, נראה כי "החזרה למערב" קשורה יותר לאיחוד רמת חיים מכובדת מאשר לדבקות מלאה בתרבות ובמנהגים. בדיוק כמאגר קתולי גדול של המזרח, פולין נראית רחוקה שנות אור מההנחיות הליברליות האירופיות המתקדמות.
יחד עם צ'כיה, סלובקיה, רומניה והונגריה הנ"ל, פולין מייצגת מימוש של "גוש חדש" בשיווי המשקל הפוליטי באירופה. ברמה של עקרונות ההתייחסות האידיאליים, נראה כי נועד להפוך למנהיג חזית ההתנגדות ללחץ ניאו גלובלי של בריסל.
איך זה יהיה תואם לאופוריה הפרו-נאט"ו הירוקה של ורשה?
הכוחות המזוינים הפולניים, המוערכים בכוחם, במספרם ובמהימנותם, איזה תפקיד הם ימלאו במערכת העומדת בין הברית לבין "בידוד נהדר" של לאומיות?
אותן הנחיות של קצ'ינסקי, המסיבות את ראש הממשלה העתידית ביטה שידלו, אינן מפיגות את הספק: "כן לנאט"ו, אבל התעשייה הצבאית הלאומית נותרה מיוחסת".
סיבות מרובות הקשורות לגיאופוליטיקה היבשתית של 20 השנים האחרונות השוו למעשה את נאט"ו לזרוע מבצעית של מדיניות החוץ האירופית. גם במקום בו התגלו ממצאים אידיאולוגיים סותרים (המלחמה בלוב בשנת 2011 למשל), נראה כי אין כרגע חלופות לצבירות צבאיות אמינות באירופה. בהקשר זה, כיצד תעבור פולין? האיזון בין הסכם האטלנטי, אנטי-אירופית לאומנית נגד גרמניזם ורוסופוביה הוא עדין מאוד.
סביר להניח כי פולין, המיועדת בשנים הקרובות לנידוי הבלתי נמנע של האוליגרכיות הפרו-אירופיות, תהפוך בעתיד למודל למעצמות האזוריות השואפות שאינן מוכנות לפנק פסיבית כלשהי. הריחוק המדהים של ורשה מהאיחוד האירופי מבחינת הגירה אכן יכול להפוך לאזכור עבור מדינות שכנות רבות.
למרות ההצהרות הרשמיות והתוכניות הממשלתיות בנושא מדיניות חוץ, לכן קשה לדמיין שיטוח מוחלט של ורשה ליעדים אסטרטגיים אטלנטיים בטווח הבינוני והארוך. ככל שפולין מבדילה את עצמה יותר מהאיחוד האירופי כך חברותה בנאט"ו תגדל sui generis. לא ניתן לשלול כי אותה מדיניות עוינת כלפי רוסיה, הפטרון של כל האנטי-אירופאים ביבשת, עשויה להיות מושפעת. במובן זה היחסים עם הונגריה של אורבן יהיו מכריעים. האקלים החדש של המלחמה הקרה בבלטי ובאוקראינה יהווה את שטח הבדיקה לעתיד הקרוב.
(צילום: ווייסקו פולסקי)
[קרא גם: "הונגריה, הגבול הנייד של אירופה"]
