גרמניה מכירה בהשמדת הארמנים על ידי העות'מאנים ב-1915. גם ברלין מצטרפת אפוא לרשימה (הקצרה) של מדינות שאחרי מאה שנים החליטו לתת ליושר ההיסטורי לגבור על התקינות הפוליטית.
התגובה של טורקיה ובפרט של הנשיא ארדואן אינה שונה מקודמות, כאשר גופים סמכותיים אחרים החליטו לקרוא לדברים בשמם. לפני שנה כשהאפיפיור נאם הוחזר השגריר הטורקי בוותיקן; בשעות אלה הוחזר השגריר הטורקי בברלין...
המוזיקה תמיד זהה: טורקיה פשוט לא אוהבת את הרעיון להרגיש אחראית לכמעט 2 מיליון הארמנים המושמדים. במשך כמעט מאה שנה, סירובה של אנקרה להשלים עם עברה התפרש כגאווה, מסוכנת במיוחד מבחינה אלקטורלית. היום הקריאה הזו כבר לא מספיקה.
לעתים קרובות קורה שמדינה המעורבת בתהליך של מודרניזציה וטרנספורמציה מנתקת את קשריה עם העבר, ולעיתים אף חורגת ממה שצריך. זהו ההיגיון הקלאסי של אומות מובסות, שנאלצות להיוולד מחדש לאחר השמדה. אף אחד לא יכול להבין זאת יותר מאיטליה וגרמניה עצמה. אבל אפילו זה לא הספיק לטורקיה. גם לאחר המהפכה של אטאטורק שהכניסה את אנקרה לעתיד ולעולם המערבי, האינטרס להסתיר את האמת המביכה היה חזק יותר מהציפוי של החילוניות שבה התפארה האומה החדשה במשך שנים.
למעשה, הכחשת רצח העם הארמני במשך עשרות שנים הייתה בין הקשרים הבודדים בין טורקיה המודרנית למורשת התרבות העות'מאנית. חבל טבור שמור בחושך אך עדיין קיים. היום, לעומת זאת, לדחייה יש טעם אחר. הזעם המפולפל באיומים שבהם מגיב ארדואן להצעה הגרמנית הוא סמל למודעות טורקית חדשה, לא רחוק מדי מההיגיון התוקפני והאסלאמוצנטרי שאפיין לא פעם את האימפריה העתיקה.
עם זאת, בין אם הטורקים אוהבים את זה ובין אם לא, עובדה אחת נראית רלוונטית: לו היא הייתה מאושרת לפני עשרים שנה, ההצעה הייתה נופלת לריק. כיום, לאור המשקל הגיאופוליטי שהשיגה טורקיה במשברים בסוריה, לוב, הקווקז ובנוגע לתופעת ההגירה, קשה מאוד שלא לפרש הכל כתוצאת הרוואנצ'יזם העות'מאני. הפרדת עמדתה של אנקרה בנוגע לרצח העם הארמני מהתנהלותה הפוליטית הנוכחית היא דרך קשה מבחינה אובייקטיבית. הגורם המקל היחיד בכעס הוא תחושת הבגידה המורגשת באנקרה, שננטשה על דרך השותפות ההיסטורית על ידי בעלת בריתה הוותיקה, גרמניה, אם הגושים האימפריאליים המרכזיים וכיום הבית השני של מיליוני מהגרים טורקים.
אבל למה גרמניה ולמה עכשיו?
קודם כל זה טוב לתת את התנועה של הבונדסטאג המשקל האמיתי שיש לו: ערך סמלי לחלוטין. כלומר, מעבר להצהרות הבומבסטיות ולעמדה המכוונת בעיקר לדעת הקהל המקומית, לא יהיו השלכות דיפלומטיות של ממש בין טורקיה לגרמניה. עצם עמדותיהן של הקנצלרית מרקל, שלא נכחה בלשכה בהצבעה, ושל שר החוץ הגרמני שטיינמאייר, שהתנגד להצעה, מדברות רבות על נחרצותה של ההחלטה ברמה בינלאומית. אם כבר, מודגשת תודעה כפולה אירופית, תוצאה של שבר בולט לעתים קרובות בין בחירות פוליטיות לתפיסות קולקטיביות: ממשלות מגמגמות; העמים (הפעם דרך ה הבונדסטאג) דבר בקול.
התצפית הקונקרטית היחידה כדאי אולי לעשות במסגרת הברית האסטרטגית שמאחדת את גרמניה וטורקיה, הענקיות הבלתי מעורערות של נאט"ו. במערב אירופה הקול הסטנטורי היחיד שנשמע עד כה בהגנה על הארמנים היה זה של צרפת. בשל מסורת דיפלומטית אנטי-טורקית, פרו-סלבית עתיקת יומין ונאמנות אטלנטית מסוייגת, עמדתה של פריז, לעומת זאת, לא הפתיעה איש. זה שהצרפתים היו קרובים יותר לרוסים מאשר לאמריקאים בשאלת הארמנים היה ברור במקצת.
לעומת זאת, מפתיע שקמה מקהלה פה אחד מברלין, לרוב כבת ערובה לרגשות אשמה ואירופיות רכה. אם זו סנונית שאינה עושה קיץ או סימפטום למצבי רוח רעים רחבים יותר, נגלה רק על ידי חיים. בינתיים אף אחד לא ייקח מהארמנים את זכותם להרגיש פחות לבד.
(צילום: הנשיאות הטורקית / אקסל הרטמן)
