המשבר הסורי, בשנתו החמישית של דם והרס, חשף את כל השבריריות של העולם המערבי. השאלה נידונה מלכתחילה ברמת הלגיטימיות והחוק: ארה"ב ואירופה בזבזו זמן בהבנה האם ממשלת אסד ראויה או לא הייתה ראויה לאותם פרמטרים של דמוקרטיה שהמערב עצמו עיצב על בסיס החוקי שלה. ומשאבים חברתיים, אבל הם לא שיקפו מספיק את ההזדמנות ההיסטורית שהמשבר הציע.
מאז חיסולו של סדאם חוסיין ב-2003, שרשרת הטיהורים של משטרים נשיאותיים-שושלתיים במדינות ערב לא נפסקה. עם זאת, לממשלות שהופלו בהדרגה בהתערבויות הטרו ישירות, היה מאז ומתמיד רקע חילוני, עם "קדושה" המוגדרת בעצמה על פי הכללים הקלאסיים של משטרים חד-מפלגתיים. קדושה חלשה, לפעמים פולקלוריסטית, נטו של האכזריות האנדמית לכל דיקטטורה, אפילו אוהדת.
עם זאת, מלכות השושלות המלוכניות מעולם לא נפגעו, אלו שממרוקו ועד מפרץ עקבה מייצגות את ערש השימור ובזמנים של סתמיות. איש במערב מעולם לא הרשה לעצמו לשפוט את ממלכות המפרץ הפרסי, ועוד פחות מכך לשים את האצבע על האיזונים הפנימיים העדינים ולעיתים השבריריים שלהן.
לאחר שהניחו בצד את הירדן ההאשמי, שנאור על ידי המלך חוסיין ובנו עבדאללה, לסעודיה, בחריין, קטאר וכווית יש תכונה משותפת: למרות שבמרכז הקווים הגיאופוליטיים של המזרח התיכון (ומעבר לו), הם תמיד נשארים חסינים. מאמצעי נגד ולחצים חיצוניים.
מעניין איך המערב מיהר תמיד לקשור קשר ולהתחמש נגד מערכות שהן ללא ספק מפוקפקות, אולי מדכאות ומושחתות, אבל לרוב גם חדורות בשאיפות חברתיות שבמדינות ערב אחרות אינן נכללות אפריורית. על אחת כמה וכמה אם אנחנו חושבים שהמערב שאנחנו מדברים עליו הוא כבר לא זה שמקושר למודל הקולוניאליסטי הוויקטוריאני אלא זה שרוצה להיות אלוף בזכויות אדם ואזרח. זה שנראה מוכן להילחם למען רפורמות מבניות גם בתחום המשפחתי והזהות המגדרית.
סוריה עצמה, כמו גם עיראק של סדאם הראשון, היו שדה המבחן לתוכנית כמעט סוציאליסטית, חומר למחשבה למורשת נאסר, הקשורה פחות או יותר לצורה של אמנציפציה ערבית שמעצמות המערב עצמן קיוו לה לעתים קרובות. אם משטרי הבעת' בהיגיון של מלחמה קרה הגיעו למסלול הסובייטי (בעיקר בשל נוכחות ישראל), קריסת החומות האידיאולוגיות הייתה צריכה לפחות להוליד צורה של עדכון של היחסים בין העולם המערבי לבין העולם המערבי. עולם ערבי.
לגבי סוריה, נציין כי הבידוד של התקופה גרר בתקופה האחרונה נידוי אף יותר. מובנת הסלידה מהליברליזם של רייגן, תאצ'ר, בוש ואפילו סרקוזי הניאו-אטלנטי ממודל חברתי-לאומי-רפובליקאי. הרבה פחות מובן שכל שאר האירופאים הסתגלו.
המבט שלנו חורג מההיבטים המדכאים של הנשיאותיות הערבית, אנו מודעים לכך, אך עם זאת יש לומר שהשאיפות האידיאולוגיות של מציאות כמו סוריה (וחלקה של עיראק ולוב המתים) הציבו אותן בהיסטוריה הרחק מהעולם. מציאות כך במקור et simpliciter דיקטטורות הפזורות ברחבי העולם.
עם זאת, המערב, שכל כך קשוב לזכויות הפרט, לפעמים לא עושה הבחנה בין תיאוריה לפרקטיקה ובסופו של דבר מזכה אפילו בסדנאות תיאורטיות של חוסר מעש. הצ'קים החסרים לטורקיה שחושבת יותר ויותר לתוכנית החילונית של אטאטורק הם חצי הוכחה לכך.
פוליטיקה לא נוצרת בתיאוריה, אנחנו יודעים, ואנחנו נאחזים בציניות הגיאופוליטית שהנחתה את הקנצלריות המערביות במשך מאות שנים. במילים אחרות, עצם הסיכון בהחלפת ממשלות חילוניות בצורות של פנאטיות אסלאמית היה צריך לפחות להוליד ספק שמעטים זיהו.
אף מדינה ערבית לא יכולה להגדיר את עצמה כמבשרת הקידמה, בואו נהיה ברורים, אבל אותם פרויקטים (כולל סוריה) שלפחות מתכוונים ליצור מדינה מודרנית וחילונית, הרחק מהקלישאות המסורתיות שאליהן אנחנו נוהגים לחבר את העולם האסלאמי, חייבים להיות מזוהה. בדמשק, כמו גם ב Jamahiriyya של קדאפי, מרחב למיעוטים אתניים ולהודאות שונות תמיד הוכר, לפחות בתיאוריה. לעומת זאת, במדינות כמו ערב הסעודית, פשע הכפירה נגד נוצרים עדיין קיים...
הבחירות שלנו, המערביים, הן לפעמים מוזרות. צמצום הכל לאינטרסים כלכליים נראה לנו מוגבל וצר אופקים. אנחנו עדיין רוצים להאמין מבחינה רומנטית שאנחנו מסוגלים לטעות או פשוט לסתור את עצמנו...
(צילום: אנדריאה קוקו)
