בין הצעדים הראשונים הצפויה על ידי הממשל האמריקאי החדש במונחים של מדיניות החוץ היא הידוק גוונים עם איראן.
לאור היחסים בין שתי המדינות בשלושים ושמונה השנים האחרונות, אין זה דבר חדש.
בואו נתחיל מהסיבה. מעבר התגמול הרשמי האמריקאי ניסוי הטילים בטהרן בסוף ינואר, ארצות הברית צריכה להחזיר יחסים מיוחדים עם ישראל לאחר ניסיון איום אובמה. לאחר שבלע את הסכם הגרעין וכמעט שמונה שנים של עוינות בין שתי הממשלות, תל אביב חיכה תחייה אמיתית כי בעקבות הצהרות כוונות של מערכת הבחירות בארה"ב. טראמפ פתחה מיד ירושלים כבירתה אבל nicchiato על יישובים חדשים בשטחים, לעקירתם לא רק המדינה היהודית על העתיד של אסטרטגיות באזור. כדי להרגיע את בעלת הברית עמדה עמדה אמריקנית חזקה נגד טהראן באוויר.
עם זאת, עיקרה הוא המשקל הגיאופוליטי של איראן הנוכחית ומעל הכל את התפקיד שהיא ממלאת במאזנים אזוריים מורכבים. אם כבר מדברים עם האייתוללות כפי שהיינו בשנות 80 כבר לא הגיוני יותר.
איראן השיעית היא בעלת הברית העיקרית של סוריה של אסד והפניה אסטרטגית לרוסיה של פוטין. אם היום יש אותה ממשלה בדמשק לפני שש שנים, זה בעיקר בגלל טהרן ומוסקבה.
סוריה היא אחת החלקים הראשונים שעל ממשל טראמפ לעשות סדר, משתנה ללא שליטה לאחר שנים של תמיכה עיוורת שהעניקה וושינגטון למורדים האיסלאמיסטים. עתיד היחסים עם רוסיה, אליו אומרת ממשלת ארה"ב החדשה שהיא רוצה לכוון, קודם כל עובר על סגירת הברז בחזית המורדים הסונית ואישור המכס של אסד. לחשוב לעשות זאת ללא הסכם שבשתיקה עם איראן נראה קשה כרגע. איש לא מעלה על דעתו זאת חיזבאללה וארצות הברית תהיה יום אחד הולכת יד ביד, אבל לשרת את אלוהים ואת הממון לא תמיד אפשרי: אם תחליט להגיש דוחות עם סוריה המיליציות המורדות ואז לבלום את הפרויקטים הסעודיים הנתמכים על ידי קלינטון, זה בלתי נמנע כדי לספק גמישות רבה יותר טהרן. יותר מכך שימושי, במובן זה איראן נחוצה. 
הדרך לפרס עוברת גם דרך מצרים, עוד חלק מפסיפס המזרח התיכון שנמלט מידי וושינגטון בחמש השנים האחרונות. ממעוז פרו-מערבי, קהיר הפכה לבעלת ברית בוגדנית עבור ארצות הברית. פעולותיו של א-סיסי בלוב בניגוד לנשיא אל סראג ', התרגילים המשותפים עם הרוסים, התמיכה בהתערבות מוסקבה בסוריה ומעל הכל כינון מחדש של היחסים עם איראן לאחר חצי מאה של חושך, היו יותר מאשר אות מפורש.
אכן, נראה כי לאיראן יש השפעה רבה על הבחירות של קהיר, גם כשונית אפשרית לתלות האנרגיה ההיסטורית של סעודיה. הנסיגה המצרית מהקואליציה הערבית הסונית במלחמה בתימן צריכה להיות עצמאית כאינדיקטור להשפעה הפוליטית של איראן באזור.
אם כבר מדברים על תימן: האמריקנים תומכים בהרפתקה הצבאית הסעודית ההולכת וגוברת נגד המורדים השיעים. לפני כמה ימים הידיעה על מותו של א חותם של חיל הים, מעורב בפעולות הקרקע. נגד המורדים החות'ים ומיליציותיו של הנשיא סאלח הן גם הג'יהאדיות הסוניות AQAP (אל קעידה בחצי האי ערב), שלוחה של הארגון שהעלה סעודי בן לאדן. כפי שאושר על ידי ה- BBC בפברואר 2016, הטרור הפונדמנטליסטי הסוני חולק עם ריאד יעדים רבים גם ברמה האידיאולוגית. אם היום אירן מחמשת ותומכת במי שנלחם בג'יהאד העולמי הסוני, נשאלת השאלה: על מי ארה"ב צריכה להאשים? מיהו האויב המסוכן ביותר?
אם מדובר באל-קאעידה, על ארה"ב ואיראן להתחבר מחדש לפחות מנקודת מבט אסטרטגית ובמקרה זה התיווך של רוסיה יהיה חיוני; אם הם היו חיזבאללה לבין המיליציות הפרו-איראניות, לעומת זאת, קיים חשש כי דבר לא ישתנה לעומת הממשלים הקודמים.
משקל היחסים בין ישראל לארה"ב במובן זה הוא מכריע. תל אביב מעדיפה את ריאד בטהראן, אין ספק בכך. כדי לעשות שינוי אמיתי במאזן במזרח התיכון, ארה"ב של טראמפ תיאלץ לבחור. על זה יש אפילו פחות.
צילום:חותם ים - פרדניוז)
