לאחר שניתחנו את מגמת הפעילות האווירית והיבשתית בשני הניתוחים הקודמים, אנו סוגרים כעת את הסדרה שלנו המתייחסת להתפתחויות האחרונות במלחמה באוקראינה בכמה שיקולים טקטיים-אסטרטגיים.
מלכתחילה יש לציין שמבחינה זמנית ואינטנסיבית, משך הסכסוך חורג ממה שחזתה ההנהגה הפוליטית של הקרמלין. נראה שברור מפריסת הכוחות ומהטקטיקה שבה נעשה שימוש שפוטין דמיין במקור מלחמה קצרה שנמשכת 11 ימים כאשר ה-1-3 הראשונים מוקדשים למבצע צבאי נמרץ שמטרתו לחסל את ההנהגה הפוליטית-צבאית של מדינת האויב ולאחר מכן להמשיך בימים שלאחר כיבוש השטח האוקראיני מבלי להיתקל בהתנגדות משמעותית. בהקשר זה, למתקפה האווירית האלימה הראשונית הייתה המשימה "להכות ולהטיל אימה" על האוקראינים, למנוע מהם להגיב ולגייס את המילואים שלהם. חישוב זה הוכח כשגוי (עדיין לא ידוע אם בשל טעויות הערכה של מחלקת ה-FSB המוקדשת לאיסוף מידע או בשל טעות מקרוסקופית מצד פוטין עצמו).
הולך לנפץ את דעותיהם ורגשותיהם של "מעריצים" רבים של המנהיג הרוסי במערב, מחבר הניתוח הזה מאמין שההסבר השני הוא הנכון. למעשה, יש שני דברים שאנחנו צריכים לקחת בחשבון:
- ראשון: הדיוק והאפקטיביות של מערך הטילים ושל חילות האוויר הרוסיים ממש בימים הראשונים של המלחמה שהובילה להשמדת מספר לא מבוטל של מטרות בהחלט יש לייחס ליכולת המצוינת של השירותים החשאיים במוסקבה ( SVR, FSB ו-GU/GRU) למיפוי התשתיות הצבאיות והתעשייתיות של אוקראינה;
- שני: כפי שקורה במדינות רבות בעולם, גם ברוסיה בחירת היעדים שיש להשיג בסכסוך נתון נתונה בידי ההנהגה הפוליטית, אשר לאחר מכן מעבירה את ההנחיות למפקדת הכוחות המזוינים אשר מגבשת את התוכניות הצבאיות בקפדנות. כיבוד ההנחיות הפוליטיות שהתקבלו מלמעלה. בתורם, המפקדים בשטח מקבלים את התכניות שעורך המטה ועליהם מוטלת המשימה לתרגם אותן למציאות; במקרה הרוסי, אם כן, לא נותר הרבה ברירה או חופש פעולה למפקדים המקומיים.
לאחר שנבחנו שני ההיבטים הללו, אנו מבינים שהמערכת נתקעה בהתכתבות עם ההנהגה הפוליטית. אכן, לא היה אפשר לכוחות האוויר והטילים של רוסיה לנהל את המערכה הצבאית של היום, אם לפני ובמהלך הסכסוך לא "סופק" להם כל הזמן מידע על המטרות שייפגעו.
לכן מוזר מאוד שסוכנויות הביון הרוסיות השונות, שתמכו היטב גם בפעולות של עמיתים צבאיים של הנשק הכחול, ביצעו באותו צומת טעות כה גדולה כמו זו של זלזול באויב וביכולת ההתנגדות והגיוס שלו. ..
יחד עם זאת, העדויות הרעות שסיפקו חלק מהפיקודים בשטח (בפרט לגבי "החזית השלישית" ו"החזית הרביעית"), בעיקר בארגון רשת לוגיסטית יעילה והכשרת חיילים ביעילות לקראת פרוץ פעולות האיבה, זה נובע מתוכניות לא שלמות ומטעות שהפיקו מפקדת הכוחות המזוינים. אבל התוכניות הללו, בתורן, מבוססות על ההנחיות המדויקות שהתקבלו מההנהגה הפוליטית וזה מביא אותנו ישירות לקשר הגורדי של כל הפרשה: האם ולדימיר פוטין ביצע טעות הערכה בוטה אולי אפילו בניגוד לדעת אנשיו המהימנים וחסרונותיו, שהדהדו אז לאורך כל שרשרת הפיקוד, תרמו להעמיד את רוסיה בקושי? הדורות ישפוטו.
בכל מקרה, המלחמה בעיצומה ויש מעט מאוד סיכוי שהיא תסתיים בפתרון משא ומתן בהתחשב בכך שבינתיים נכנסו ההנהגה הפוליטית-צבאית הנגדית כמו גם דעת הקהל בשתי המדינות, אז לדבר, ב"מנהרת הפטריוטיות" וכל כישלון או פשרה מכובדת ייראו בעיני הקיצוניים משני הצדדים ככישלון ובגידה. בקיצור, גם "הצאר האחרון של רוסיה" וגם "הנסיך הגדול האחרון מקייב" הם כעת בני ערובה לרטוריקה והבטחות משלהם.
עבור פוטין עד עכשיו, לקיחת אוקראינה ו"דנאזציה" (לדבריו) הפכה למטרה הכרחית, בעוד שמצד שני זלנסקי וחסידיו, מגולוונים מהתנגדות שהשיגה תוצאות מצוינות בכל זאת, דחפו כמה מתומכיהם. להאמין שאוקראינה מסוגלת לא רק לעצור ולהדוף את הרוסים אלא גם לקחת בחזרה את כל דונבאס וקרים.
אבל אילו מהמטרות (וה"חלומות") של שני המתמודדים ניתנות להשגה ואילו לא? כדי להבין זאת אנו מנסים לנתח את המצב בשטח לפני ובמהלכו. מה-24 בפברואר ועד היום, הברית המורכבת מהפדרציה הרוסית ושתי הרפובליקות העממיות של דונייצק ולוגנסק עסקה בסך הכל 497.000 איש במה שנקרא "מבצע צבאי מיוחד". כוחות אלו נפרסו באופן הבא:
- "חזית ראשונה" (אזור דונבאס): 130.000 חיילים וחיילי מילואים "דונבסים" ו-20.000 חיילים רוסים;
- "חזית שנייה" (אזור קרים): 17.000 חיילים רוסים;
- "חזית שלישית" (מזרח וצפון-מזרח אוקראינה): 200.000 חיילים רוסים ו-100.000 חיילי מילואים;
- "החזית הרביעית" (אזור קייב): 30.000 חיילים רוסים מגיעים מבלארוס.
נכון להיום, על פי הערכות הפנטגון, כל הכוח שהועמד לרשות הפלישה במקור נמצא כעת ומעורב באופן פעיל בלחימה בחזיתות הקרב השונות. המתנגדים להתקפות ההתקפיות הרוסיות ולבעלי בריתם ה"דונביסיים" עומדים הכוחות המזוינים של אוקראינה, שכבר תיארנו בפירוט רב בעבר. אולם לצידם יש לאוקראינה כוחות צבאיים, חצי-צבאיים או "ניתנים למיליטריזציה", שבמקרה של מלחמה מוחלטת, יכולים לתרום להגנה על שטח המדינה בדרגות שונות. אחד מאלה הוא ה שירות חירום ממלכתי, אבל בנוסף לזה יש גם את משמר הגבול (אשר שולט, כסניף משנה ב משמר החופים,) משמר לאומי (יורש לחיילי צבא הפנים של הזיכרון הסובייטי), ה כוחות חצי-צבאיים שונים המדווחים לשירות הביטחון של אוקראינה (SBU, יורש מועדון KGB), לה המשטרה הלאומית של אוקראינה (רפורמה על אפר המיליציה שירש מברית המועצות) והמפורסמים מאוד כוחות ההגנה הטריטוריאליים נולד בעקבות יורומיידן, הסיפוח הרוסי של קרים ופרוץ מלחמת דונבאס כדי לגייס מתנדבים ובכך לתמוך במגויסים של הכוחות המזוינים, אשר בתחילה הוכיחו שהם לא מתאימים להילחם במלחמה ממושכת.
יכולות הגיוס (התיאורטיות) של כל הגופים הללו בתחילת המלחמה היו כדלקמן:
- כוחות המזוינים: 250.000 חיילים ועוד 900.000 חיילי מילואים;
- המשמר הלאומי: 50.000 איש;
- משמר הגבול: 50.000 איש;
- שירות החירום הממלכתי: 60.000 איש;
- כוחות חצי-צבאיים של שירות הביטחון של אוקראינה, SBU: 30.000 איש;
- המשטרה הארצית: 130.000 שוטרים;
- כוחות ההגנה הטריטוריאליים: 10.000 איש בשירות פעיל בתוספת 130.000 מתנדבים.
זה העניק לכוחות הצבאיים והחצי-צבאיים של אוקראינה סך תיאורטי של 1.610.000 איש שניתן היה לגייס אותם בזמן "קצר סביר" בתחילת פעולות האיבה.
שוב על פי מקורות הפנטגון הנ"ל, אך גם על פי שלטונות קייב עצמם, אוקראינה כבר הגיעה ל"דרגת ההתגייסות המרבית האפשרית". הצהרה זו נראית אוקסימורונית ממבט ראשון, בהתחשב בעובדה שבאוקראינה יש אוכלוסייה די גדולה ושאחד הצעדים הראשונים של הממשלה כשהכריזה על התגייסות מוחלטת היה לאסור על כל הגברים בגילאי 18 עד 60 לעזוב את המדינה. באופן הגיוני, זה אמור להעמיד כמות גדולה של כוח אדם "ניתן לנשק" זמין לקייב, ולמרות שחילות האוויר הרוסים וטילי שיוט וטילים בליסטיים פגעו קשה מאוד בבסיסים ובמחסנים האוקראינים, עדיין אמורה להיות מספיק אספקה לספק, באכזריות רבה. "רובה סער ושני מחסנים לכל אחד". אבל מלחמה, במיוחד אם קונבנציונלית (אך גם מלחמת גרילה) אינה עניין מאולתר ואכן דורשת שיטה וארגון.
האוקראינים אמנם עומדים לרשותם מספר רב של גברים, אך מלבד הנתונים הנ"ל, המסה הגדולה של גברים "זמינים תיאורטית" היא בעצם "חסרי תועלת" מכיוון שגם אם בעבר הקרוב או המרוחק הייתה להם ההזדמנות להופיע. בעולם הצבאי (אולי כשהם היו חיילים מגויסים) ברגע שהם נטשו גם את השירות הפעיל וגם את המילואים הפעילים הם הפסיקו לחלוטין להיות ממוסגרים בכל מבנה מאורגן שהופך אותם למתאימים לשימוש חדש בפשיטה.
בניגוד למה שקורה במדינות המערב או בישראל, המסה הגדולה של ה"מילואים" האוקראיניים אינה מאורגנת בחטיבות ודיוויזיות "רדומות" שבמקרה של מלחמה ניתן לגייס ולהפוך אותן למבצעיות תוך זמן קצר ולכן נותנות "עומק". הן טקטיקות מאשר אסטרטגיות "לכוחות המזוינים הלאומיים. באוקראינה, "עתודות אנושיות" הן פשוט "מאגר" שממנו ניתן לשאוב כדי לפצות על הפסדים שכן יחידות רגילות ממש "נשחקות" על ידי חיכוך הקרב במהלך הלחימה. עם זאת, משמעות הדבר היא של"כמות האסטרטגית של חומר אנושי" העומדת לרשות קייב סיכוי קטן להפוך ליתרון טקטי אם לאוקראינים אין את היכולת לפרוס יותר יחידות תמרון מאשר אויביהם.
יש גם היבט שני שצריך לקחת בחשבון: כוח האש של היחידות המעורבות
משנת 2014 ואילך, הכלי הצבאי של אוקראינה בהחלט סטה לעבר רפורמה במובן המערבי. זה היה כרוך, בין היתר, במעבר מהמבנה האוגדתי הקודם שעבר בירושה מהתקופה הסובייטית לזה של החטיבה באופנה בנאט"ו. ברוסיה, רפורמה דומה החלה בין השנים 2007 ל-2012 על ידי שר ההגנה אנטולי סרדיוקוב אך למעשה בוטלה על ידי ראש המחלקה הנוכחית, סרגיי שויגו, אשר מ-2013 ואילך למעשה התקין מחדש את המערכת האוגדתית, אם כי עם תיקון מסוים. בפועל, המשמעות היא שהכוחות המזוינים הרוסים יכולים לפרוס את יחידותיהם בחזיתות קרב רחבות יותר מאלו האוקראיניות.
לא רק זה, ליחידות הרוסיות יש מספר גדול יותר של אנשים ואמצעים מאשר ליחידות האוקראיניות, ולכן הן יכולות להישאר מבצעיות לפרקי זמן ארוכים יותר ו"לספוג מהלומות" בצורה הרבה יותר גדולה. על ידי מספר רב יותר של אמצעים העומדים לרשותם, הם יכולים גם לפתח נפח אש גדול יותר ולגרום להפסדים מוחלשים לאוקראינים בטווח הארוך.
כדי לתת דוגמה מעשית, תן את 2a מחלקה של רובאי המשמר הממונעים "Tamanskaya" כי 4a דיוויזיית שריון "Kantemirovskaya", שניהם מופיעים בין היחידות המעורבות במלחמה, לכל אחת יש בין 500 ל-600 טנקים ולכן, לשם השוואה, יותר מכל ציוד הטנקים של הצבא האיטלקי.
כמובן, ל"מידות גדולות יותר" יש גם חסרונות; למשל במגזר הלוגיסטי, כפי שראינו בשבועות הראשונים. על מנת להיות אפקטיביים ולמצות את מלוא הפוטנציאל שלהן, יחידות גדולות זקוקות ל"רכבת לוגיסטית" שתהיה יעילה תמיד, אחרת הן מסתכנות בהיגמר ה"לימפה" ההכרחית להתקדם. זה מה שראינו, למשל, בהופעה הדלה של "החזית השלישית".
לעומת זאת, כאשר היחידות מסופקות היטב הן יכולות לחדור לקו החזית של האויב כאילו היא עשויה מחמאה. זה המקרה של התוצאות המצוינות שהשיג הגנרל זוסקו, ראש "החזית השנייה". באופן כללי, הבעיה החמורה ביותר איתה התמודד הכוחות המזוינים הרוסיים בשלב הראשון של המלחמה הייתה חוסר היכולת לפרוס קווי אספקה שיאפשרו לארבע חזיתות המלחמה שלהם להיות מסוגלים להשיג את מטרותיהם.
עם זאת, אין זה אומר שככל שחלפו הימים, הקצינים הממונים על המבצעים לא כפרו על טעויותיהם ורצו לכיסוי "בדרך". לעומת זאת, מהצד השני של החזית האוקראינים ללא ספק נהנים מהיתרון שיש בקווי אספקה פנימיים, אולם כיבוש השליטה המוחלטת של רוסיה בשמיים גורם לכך שבטווח הארוך הלחץ הן מהקרקע והן מהשמיים מסתכן להפוך לבלתי בר-קיימא עבור המגינים.
לדומינו של האוויר, בנוסף לערך הטקטי הברור, יש גם השלכה אסטרטגית מיוחדת משום שהוא מאפשר לרוסים ממש להרוס את המתחם הצבאי-תעשייתי בקייב.
אפשר לתת דוגמאות רבות, אבל אני מאמין ששתיים מאירות במיוחד. בלילה שבין ה-10 ל-11 במרץ פגעו והרסו כוחות הטילים הרוסים שוב ושוב את מפעלי "מוטוריות" בלוצק, מפעל מוביל בגזרה האווירונאוטית והיחיד המסוגל לבצע עבודות שיפוץ במנועי ה-RD-33. של מטוסי ה-Mig-29 ששרדו של קייב ומאז היו כמעט ללא תחזוקה. חשובה אף יותר לדעתי הייתה ה"הריסה" המלאה שנגרמה מהפצצת גלים שבוצעה, ב-5 במרץ, על ידי סדרה של תצורות Su-34 של "מפעלי השריון" של ז'יטומיר, המפעל המשוריין האחרון עד כה. בזמן. זה היה הפסד הרסני עבור קייב, כי מאותו רגע האוקראינים אינם מסוגלים עוד לייצר או להבטיח את התחזוקה והתיקונים של כלי הרכב המשורינים שלהם.
בטווח הבינוני והארוך, פעולות מסוג זה יתרמו יותר ויותר להביך בהדרגה את האוקראינים שכבר נראה שהם סובלים ממחסור בציוד כבד. חדשות כאלה ייראו במבט ראשון מוגזמות ועלולות להיות מואשמות ב"תעמולה פרו-רוסית", אבל זה בכלל לא המקרה. במהלך הלחימה שהתחוללה ב-13 בנובמבר סביב הכפר וארווארובקה, השוכן במחוז לוגנסק, אישרו הרוסים השמדת 3 טנקי T-72AV אוקראינים באמצעות וידאו וראיות תיעודיות אחרות. נראה שהאירוע הוא בניהול רגיל, אבל זה לא כך.
ערב הפלישה הרוסית, אוקראינה העמידה על הנייר רכיב משוריין מסיבי המורכב מכ-4000 טנקים כולל T-64, T-72 ו-T-80, וכן מספר קטן של מטוסי T-84. לאחר שירשו כמה מהמתקנים החשובים ביותר לייצור ותחזוקה של טנקים מדגמי T-64 ו-T-80 מאז התקופה הסובייטית, החליטו המנהיגים הצבאיים של קייב לאחסן את כל 600 T-72 בשירות, ולמעשה להקצות אותם ל"מילואים". ההשמדה המאושרת של כמה דגימות של דגם טנק זה עשויה להיות פעמון אזעקה ברור לאותת לנו כי על ידי הוצאת מטוסי ה-T-72 מהמחסנים שלהם, האוקראינים בעצם "מגרדים את תחתית הקנה".
זו הסיבה שמבחינתי הצנועה מאוד, יש להתייחס בזהירות יתרה להכרזות הקולניות של תקשורת ההמונים הבינלאומית לפיהן "אוקראינה מצליחה להתנגד לתוקפנות הרוסית", ואכן יש צורך להכפיל את המאמצים ולהמשיך עם תהליך ניטור מתמיד ושיטתי על מנת להבין כיצד הדברים יתפתחו בשדה הקרב.
סוף
כמו כן נאמר:ניתוח על התקדמות השבוע השני למלחמה באוקראינה (חלק ראשון)"
כמו כן נאמר:ניתוח על התקדמות השבוע השני למלחמה באוקראינה (חלק שני)"
צילום: הפדרציה הרוסית
