"הכשרה, עבור חייל, פירושה להיות מוכן ומוכן לבצע את המשימה (שזו של מתרחש) כאשר אתה נקרא לעשות זאת. בתרחישים מורכבים כמו הנוכחיים, ההַדְרָכָה מודרני הוא אולי החלק החשוב ביותר במשימה שלך. הדרכה בצורה מאורגנת ושיטתית תאפשר לך לבצע את משימתך באמצעות נוהל הפעלה בדוק ומשותף. המשמעות היא גם להיות מוכנים להסתגל במהירות לשינויים בתרחיש ולכל תוכניות חלופיות, הן ברמה האישית והן ברמה הצוותית (שם ניתן להבין את הצוות כמחלקה או כצבא)".. כתבתי את זה במאמר "4 עמודי התווך של עבודת צוות"לפני כמה שבועות.
בעוד מספר שבועות נהיה עדים ל מגן איתן, מבחינה איכותית וכמותית התרגיל החשוב ביותר (המורחב) של נאט"ו מאז סיום ברית ורשה (שנקראו אז Reforger והתרחש במערב גרמניה על הגבול עם מה שהיה אז מזרח גרמניה).
נראה שהגיע הזמן ליישם, בצורה הכי רציונלית שאפשר, את התפיסה הפשוטה יחסית לעיל...
למרות שהם בטוחים ביכולתם של חיילים איטלקים בודדים, הקצינים והתת-ניצבים שלהם, לבצע את המשימות שהוטלו "בשטח", עם זאת, יש לי ספקות לגבי רוח הנבחרת של האומה האיטלקית.
כידוע, הכוחות המזוינים שלנו כפופים לרצונו המוחלט וללא תנאי, הנדרש מבחינה חוקתית, של העם האיטלקי, הבוחר את נציגיו באמצעות בחירות דמוקרטיות.
בקיצור: למדינה שלנו אין את המבנה הפוליטי, הכלכלי, האדמיניסטרטיבי, כמו גם החברתי והאזרחי, להשתתף באופן פונקציונלי בתרגילי קרקע צבאיים (וחס וחלילה מבצעים) ברמה רב-חטיבה או יותר..
אנו יכולים לפרוס בשטח המבצעים באופן ריאלי להקת מטוסים, כמה ספינות וספינת תמיכה אמפיבית, צוללת, חטיבה (אולי שניים) של חי"ר קל, גדוד ארטילרי נייד אבל - לפי דברי שר הביטחון. הגנה - בתנאי שבעלי בריתנו יתמכו בנו בתחמושת הנחוצה השונות (בתנאי שיש להם את זה, שזה תואם למערכות הנשק שלנו ושהם מוכנים לוותר על זה).
לזה נוכל להוסיף כמה נכסים של הכוחות המיוחדים, ומעל לכל, מספר ניכר מאוד של קאראביניירים הפועלים כשוטרים צבאיים. וזאת עבור מדינה בת שישים מיליון נפש, שמתיימרת להיות המעצמה הכלכלית השביעית או השמינית בעולם, עם תוצר גבוה אפילו מזה של רוסיה. שרוצה לסמוך על לוחות השחמט האירופי, המזרח תיכוני, האפריקאי והעולמי. לא פחות! או שזה הכל...
כמה מהפוליטיקאים הנבחרים שלנו (ולכן אנחנו, בין אם נרצה ובין אם לא), שונות מהממשלה או האופוזיציה, אין חשיבות למעט או כלום, כמו תמיד, הם ינצלו את ההזדמנות לבקר את המחויבות, העבודה, ההקרבה של החיילים, במקרה זה בצורה מאוד דייקנית וסנסציונית, וכן לפרוק עליהם כל אחריות לחוסר יעילות, בזבוז, ובמקרה הזה גם לאלימות... כי איטליה דוחה מלחמה, על פי חוק - היזהר מאוד אם אתה מחזיק רובה סער! מוכן מאוד לקחת את הכבוד, אם יעיל, ולהתאבל על הנופלים יחד עם קרוביהם, אם יש כאלה (ובדרך כלל תמיד).
מי שעושה את מלאכת ההגנה על המדינה הזו בנשק (חובה חוקתית ואשר פעם אפילו הייתה חובה לאזרחים גברים בוגרים) חייב לדעת מלכתחילה מה יהיה הגורל שעלול לצפות לו, האם הוא יוצא למשימה מבצעית, שמירת שלום או אפילו רק כדי לאמן: זה קרה כמה פעמים בעבר (האחרונה לפני כמה שנים, שם היו כאלה בפרלמנט וברחוב שצעקופלישת ארה"ב למערב אירופה! לתרגיל הרבה יותר קטן ופחות מורכב מזה - כאילו, למעשה, הפלישה לא התרחשה כבר לפני שמונים שנה, בצדק ולמרבה המזל, אבל שעדיין נדון, אם זה באמת נחוץ, לאור החשיבות הצבאית והפוליטית המכרעת של ההתנגדות, בשחרורנו ושל היבשת כולה, ואולי בסיוע חסר עניין של הצבא האדום או הפרטיזנים היוגוסלביים) .
בואו נכין את עצמנו, כמו סגן דרוגו ב"מדבר הטרטרים", לא כל כך להילחם באויב שלעולם לא יגיע, אלא להיות בשימוש, בדרך זו או אחרת, למטרות נוחות מבחינה אלקטורלית, מה שזה לא אומר.
אלא שבסופו של דבר האויב יחצה את המדבר ויגיע, מוצא את מבצר בסטיאני כבר נפל, מובס בטיפשות הפקודות ובצביעות הפוליטיקאים.
צילום: צבא ארה"ב
