הרטוריקה האיטלקית של "עם כל הבעיות שקיימות, זה לא הזמן המתאים" זה מובן מבחינה אלקטורלית אבל מציין את חוסר הידע המסורתי של מימד לאומי, זה של הגנה.
המחויבות של 2% מהתמ"ג להגנה נמצאת בלוח השנה למעלה מ-3 עשורים, כלומר מאז 2006 ואושרו מחדש ב-2014. האם מישהו מדגיש שהפרלמנט מעולם לא אישר את ההסכמים? ובכן, אז תסבירו בשביל מה השרים ונשיאי המועצה אם חתימתם היא אפס בפורומים בינלאומיים... האם הם נוסעים בתפקיד אישי או מייצגים את איטליה???
הבעיה היא שבמדינה שבה ממשלות מחזיקות מעמד בממוצע קצת יותר משנה, אף אחד מעולם לא לקח ברצינות את הנטל לומר לבוחריו שבכל מקרה היינו צריכים להגיע למכסה הזו. זה היה עד רעידת האדמה בחודש שעבר...
מה אנחנו עושים מול מלחמה? אנחנו קוראים לזה "מבצע מיוחד" (גם אנחנו) לא לראות את חוסר ההתאמה שלנו להתמודד איתו צבאית, כלכלית ובעיקר תרבותית???
אבל האם כבר עשרות שנים לא נעשה כלום?
"התרמית הבינלאומית" של הכללת תקציב Carabinieri בתוך "פונקציית הגנה" מתקציב המשרד ההומוני. כמובן, כולנו אוהבים ומכבדים את שבח ואנחנו רואים אותה עוסקת בתפקידי משטרה על בסיס יומי. האם לא היינו מרימים גבה אם תחזוקתו תתקבל על ידי משרד הבריאות או שוויון ההזדמנויות? מדוע, בעבודה בעיקר תחת משרד הפנים, זה לא מכביד (אפילו חלקית) על התקציב המתאים?
לפני 5 שנים אוחד אז חיל היערות הממלכתי לארמה. באישום האחרון של מי? תמיד של הגנה...
האם 1,3-1,4% נראה יותר מדי במשך שנים? האם אתה חושב שהערך האמיתי ללא הנשק יהיה 0,8% -0,9%!
בצדק יתקיים: "יאללה, בוא לא נתבדח! עם כל כך מעט, משולם המשכורות, איך אפשר היה לשמור על מינימום אמינות מבחינת אמצעים?"
הנה המנדרקאטה הלאומית: כלי הנשק תוארו כ"שימוש כפול" !!!
כך, הותרו, למשל, רכישות של ספינות ומזל"טים (פרוק מנשקם או מצויד בצורה גרועה) והבעיה הפוליטית-תקשורתית נעקפה: תפוח האדמה הלוהט של ההוצאות מופץ במחלקות אחרות כמו זו של פיתוח כלכלי והאנשים הבורים ( ושור ) אינו מתאבל יותר מדי.
כדי לקצץ בצוות, מחזור הדורות צומצם אז להבהוב: הגיל הממוצע של הצבא קרוב ל-40 שנה!
ביום ראשון הגיב השר האחרון בתפקיד ב-via XX Settembre (תמונה) בטלוויזיה: "איטליה היא מדינה רצינית ורוצה להמשיך להיות כזו".
המציאות הקשה היא שאיטליה היה צריך במשך זמן רב להיות מדינה רצינית ה צריך לנסות לפחות עכשיו להפוך לכזה על ידי ביצוע תקציב ביטחון נכון שראה משאבים נגנבים מהצבא במשך עשרות שנים ("כדי שלא יתלוננו"?).
אין צורך כעת בקמפיין הרגיל של מפלגה בודדת, צריך להבין - סוף סוף - שהגברים והנשים הלובשים מדים מייצגים, כמו מעטים אחרים בארץ, את המדינה. וככאלה יש לכבד אותם ו"להגן" עליהם על ידי כולם.
ברגע כה רציני, הדיון המאוחר היחיד בשאלה האם להגדיל את ההשקעה בביטחון הוא מגוחך.
זאת, אלא אם כן הפוליטיקאים שהצבא הלא חמוש שלנו משועבד להם אינם משרתים את האינטרסים של מדינות אחרות. במקרה זה המונח המדובר משתנה...
החריג היחיד לטיעונים הללו כיום יכול להיות רק אחד: "שימור". אם, עם כוחות מזוינים שהפכו מרתיעים ואמינים, נמשיך באופן חריג לוותר על ריבונות טריטוריאלית ולהסתובב שוב מול מבחני כוח או להפנות את מבטנו שוב למקום אחר מול האלימות, אולי נוותר!
אנחנו יכולים באותה מידה לחזור ולהסתגר בבית ולחכות למותה של איטליה הגוססת, עם יותר מדי חופרים סביבה שמתכוונים לחפור את קברה ואין אזרח שיגן עליו.
צילום: נשיאות מועצת השרים/משרד הביטחון
